- אז איך זה קורה?
- אני יודעת? קורה כמו שקורה כל שנה.
- למה?
- כי זה קורה.
- זאת אומרת?
- זאת אומרת שכמו שקורה לאלפי ואולי ליותר מאלפי מורים ומורות השייכים לכת או לקאסטה של עובדי הקבלן, קורה גם לי. בא לו יוני עשרים, ועל הדקה הם מפוטרים ונעים בהמוניהם לקבל דמי אבטלה. גם אני.
- עד מתי?
- עד שצריכים אותם שוב באחד בספטמבר. ריטואל.
- התרגלת?
- לא. אי-אפשר. השלמתי? גם לא. אולי כן. מי יודע. אני כנראה לא שווה יותר.
- יש לך נחיתות בהשכלה?
- מה פתאום. סיימנו יחד אני ואת תואר שני. עשינו יחד תעודת הוראה. את המשכת וגמרת דוקטורט, אני התחלתי ולא סיימתי. הילדים שלי הגיעו לפני הילדים שלך. אבל בתארים אני מסודרת.
- יש לך בעיות בפרפורמנס? בשליטה על הכיתה? במשהו.
- להפך. הרבה הערכה. קידום. מכתבי תודה מהורים. חוץ מאישה אחת שכתב להנהלה כי היא לא מסכימה שאיזה עובדת קבלן תיתן לבת שלה ציון נמוך מדי.
- ומה? זה עשה לך בעיה?
- לא. המנהלת ענתה לה שזה לא יקרה יותר.
- למה היא התכוונה?
- היה על המשפט האניגמאטי הזה ויכוח בין התלמידים.
- התלמידים ידעו?
- תלמידים יודעים היום הכל. גם אני לא פתרתי לי את המשפט הזה של המנהלת. לא משנה. אולי כן. אולי לא. זה עניין של כבוד את מבינה, ומי מדבר על כבוד כשאת מורה עובדת קבלן ואת צריכה את המשכורת, גם את דמי האבטלה.
- באותו בית ספר?
- באותו בית ספר.
- אולי מן השוליים בתדמית את יודע, במוניטין,ומורים ומורות מסודרים לא רוצים לסתכן באובדן פרסטיג'ה, ולא נשארת לבית הספר ברירה.
- אנחנו מו המצוינים בבתי הספר. גם בתדמית גם במהות.
- אז בכל זאת, חוץ מכבוד, יש לך הסבר לריטואל הזה, שתים עשרה שנה את אומרת, שנה שנה, שנה שנה, למה?
-כי המדינה מטומטמת.
- סליחה...! המדינה מטומטמת?
- לא נראה לך...?
- לגמרי לא! להפך.
- מה להפך?
- היא חכמה. היא רציונאלית.
- כך, רציונאלית..?!
- אלא מה. בהגדרה. אדם רציונאלי הוא אדם שבוחן את מעשיו על-פי התועלת שהוא מפיק מהן. כך אדם פרטי. כך רשות ציבורית. למה מפטרים אותך? כי יכולים.כי זה נוח. זה חסכוני. זה כמו למחוק הוצאה מוכרת. בלי התחייבות. וזה הולך את מבינה,ף זה הולך! לא מפני שזה קורה, לא מפני קוביות בשמים שנופלות בעבורך כך ובעבור מורים אחרים כך. זה לא קורה. זה לא רולטה. זה רציונאלי. זה משרת אינטרסים.
- לי אין אינטרסים?
- יש גם יש חברתי האהובה, אבל כוח אין לך. שתים עשרה שנה זה קורה לך. ומה? את מתלוננת. את לא צועקת. את לא ברחובות. את לא הופכת שולחנות על כל המדינה ועל הרדיו ועל הטלוויזיה, ואפילו אם יש כבר לאיזה שר סימפטיה עם עובדי הקבלן המסכנים הראויים לחמלה ולרחמים ולכ מיני השתתפויות במלל אלטרואיסטי, הקבלנים מטילים וטו על השלטונות וחוסמים כל החלטה שעלולה לפגוע בכיסם. ואת כלום. זה קורה את אומרת. את מורה, אחראית על הדור הבא, ואת רמוסה וזה רק קורה לך. את מבינה...
-בקיצור, המעגל נסגר איך שלא מסתכלים על זה. קודם כל -אני אשמה. אחרית דבר- אני אשמה. אני אשמה שאני מובטלת. אני אשמה שבמעמדי המקצועי אני צריכה כל שנה להשפיל עצמי בעיני התלמידים ובני ביתי וחבריי בבקשת דמי אבטלה, באי קביעות, בדאגה חסרת תוחלת לעתיד שלי. הקבלנים מטילים וטו. אני אשמה. הממשלה נכנעת. אני אשמה. הממשלה מטומטמת. אני וולגארית. אני מתלוננת = אומרים חי כי זה עצוב אבל הולכים הלאה כי זה בעצם לא מעניין יותר מאשר סיפור על טבועי מונסונים או אלמנות מלחמה בקונגו, רחוק, רחוק, מה נשאר...?
-א ני רואה שזה בכל זאת כואב לך.
- באמת? ולך זה כואב...?!
- תראי, בסוף הכל מסתדר. זה
דין הארץ הזאת. היא מסתדרת שנה שנה כשבעים שנה, כמעט. גם אצלך זה יסתדר. כמה שנים עוד יש לך..? הרבה כבר אין. אנחנו שתינו מאותו בכפר. אני יודעת בת כמה אני.
- זה מה שנשאר גם לי. עשרים שנה.
- לא מעט. ברוך השם, אבל מה זה עשרים שנה בחיי עם הנצח...!