על חתולים ואיש אחד

את איציק זלמן פגשתי לראשונה לפני כמה ימים בקיוסק אשר בבעלותו ברחוב פרישמן פינת רחוב דב הוז. לא פעם חלפתי ביעף לידו אבל מעולם לא עצרתי במקום ותהיתי על קנקנו. בפעם הזו נותרה לי באקראי שעה קלה בין שתי פגישות באזור ושמחתי למצוא פינה קטנה מוצלת הקרובה למקום מפגשי. ישבתי ליד אחד משני השולחנות שעמדו מתחת לסוכך שעליו היו מודפסות המילים מיץ טבעי, סנדויצ'ים, אספרסו, זלמן. מבטי פגש שתי עיניים תכולות וחיוך כובש של גבר לא צעיר בעל תווי פנים שהעידו על יופיו בצעירותו ועדיין שידרו נועם וחן. " אתה זלמן"? שאלתי, "אכן, זה אני, איציק זלמן", ענה לי. "אה, זלמן זה שם משפחה, חשבתי שזה שם פרטי"... "לא, זה שם המשפחה שלי". הזמנתי מיץ תפוזים טבעי וסנדוויץ שאיציק הכין לי עם חביתה, גבינה ועגבניות. הבטתי סביבי והנה חתול אחד עלה על השולחן שלצידי, חתול אחר טיפס על המעקה של הגדר ואילו חתול שלישי ישב בפינה ואכל מהצלחת את מזון החתולים. נראה לי שהוא הכיר אישית את החתולים שכן הוא קרא להם בשמם והם נענו לו.

שם וסיפור

איציק חייך ונענה בחיוב להזמנתי אותו לשבת לידי. לא היו לקוחות נוספים במקום והוא שמח לשוחח איתי. השמות שאיציק העניק לחתוליו יפים ומקוריים והסתבר שהייתה לו להקה גדולה יותר של חתולים. לכל חתול שם וסיפור. לא בכדי הייתי מרותקת לסיפוריו של איציק. לחתול הג'ינג'י שאכל מהצלחת ניתן השם חצץ, על שם חברו הג'ינג'י של איציק, מוביל משאית החצץ שלא יכול היה לבטא כראוי את האות צ' של המילה חצץ, והיא יצאה מפיו מעוותת ומצחיקה. חתולה עם כתמים שחורים ולבנים נקראה בשם "הבולגריה" כי ה"מיאו" שלה נשמע כמו רייש בולגרית.

עדינה עם אופי

חתולה עדינה ויפה שהסתובבה בתוך הקיוסק כונתה בשם "המלכה" והסיפור שלה היה כזה: היא הייתה שייכת לאישה שנתנה לה גלולות נגד הריון... כאשר זלמן שמע על כך, הוא גער בה שזה מסוכן ויכול לגרום למוות. בהסכמתה היא מסרה לו אותה והוא עיקר אותה אצל וטרינר. "ברוש" 1 הוא חתול שהסתובב בין הכסאות והוא הבן של "כפתורים" חתולה מקסימה שכונתה כך כי עיניה דמו לכפתורים והיא אחת משלושת המיוחסים שגרים בדירה של איציק זלמן מעל הקיוסק. "כפתורים", אומר לי זלמן היא חתולה עדינה עם אופי טוב. ויש גם את ברוש 2 אחיו של ברוש 1. בין המיוחסים נמצא גם "בנימין" שנקרא כך כי הוא הצעיר מכולם, ובנימין הרי היה הצעיר משנים עשר הבנים של יעקב. אמו היא "מצריה" בעלת שלושה צבעים. ואחרון המיוחסים הוא "שוורצע חיה" חתול שחור בעל פרווה מבריקה במיוחד, אחיו של ברוש הגדול. עוד אנו מדברים והנה מופיע "הצרחן", הוא צורח וצועק כל הזמן בבקשה לאוכל. "הוא למעשה ירושה של הבת של טופול ומשפחתו שגרים בבנין הסמוך בדב הוז. היא נסעה לחו"ל לפני מספר שנים והחתולים שלה מגיעים אלי..."

תפקיד ומעמד

בהסתכלי על החתולים והאזנתי לסיפורים על הטיפוסים השונים לא יכולתי להימנע מלחשוב על המחזמר "CATS" של טי אס אליוט עם המוזיקה של אנדרו לויד ובר שצפיתי בלונדון לפני שנים רבות. גם שם יש שבט חתולים, כל אחד עם אופי ומזג שונה ולכל אחד תפקיד ומעמד... "כמה זמן אתה חי עם החתולים"? שאלתי. והוא השיב, "שנים רבות" והוסיף: "לפני כ-25 שנה נסעתי לגרמניה בדרכי לארה"ב, והחלטתי לקחת איתי את שני חתולי הסיאם שלי, אם ובן. קניתי עבורם כרטיסי טיסה רגילים, של שני מושבים, קיבלתי את כל האישורים הנחוצים שהם בריאים ושמתי אותם בכלוב אחד. הגעתי למטוס והדייל סירב לקבלם. הראיתי לו את כרטיסי הטיסה והוא בשלו. לא ויתרתי והנה הטייס בעצמו הגיע. הוא ראה את כרטיסי הטיסה ואת האישורים ואפשר לי להיכנס למטוס. במשך הטיסה הם לא הפסיקו לילל וראיתי שנוסעים רבים ניסו למצוא מקומות בירכתי המטוס... כאשר נחתנו, דלת הכלוב נפתחה והחתולים ברחו... השוטרים הגרמנים רדפו אחריהם והצליחו לתפסם והחזירו אותם לכלוב עם חיוך.... בפרנקפורט התארחתי אצל חבר שהייתה לו חווה מחוץ לעיר ושם היה להם פנסיון חמישה כוכבים... השארתי אותם למספר שבועות כי המשכתי לארה"ב ואספתי אותם חזרה בדרכי לארץ.

טראומה

"החתולים הם כמו בני אדם, כל אחד הוא עולם בפני עצמו", אומר לי זלמן, "לכל אחד אופי שונה, חלק מהם מטרידים, נודניקים, מתרפקים, הם תינוקות שלא גדלים, חסרי אונים... היה לי אחד בשם "קפלן", הוא נפטר והוא קבור במושב צופית ויש לו מצבה". "מה קרה לו?" אני שואלת ואיציק עם דוק דמעות בעיניים לא מצליח להוציא מילה מפיו. "אני לא יכול, זו טראומה, לא מסוגל לדבר על זה". אני שותקת ולא לוחצת. "אני חייבת להגיע לפגישה שלי, יש מצב שנמשיך ביום אחר"? שאלתי, ואיציק הסכים כמובן מאליו. ואז הוא שואל אותי "את הולכת לקוסמטיקאית"? "כן איך ידעת"? את מהצפון? כל הצפוניות הולכות אליה..." אני מחייכת, כולם מכירים כאן את כולם... "אני מבבלי", אני עונה, "זה הצפון? חוץ מזה חשבתי שכל הצפוניות הולכות לרונית רפאל..." הוא צחק ואנו נפרדנו. איציק זלמן סקרן אותי ולמחרת מצאתי עצמי שוב בקיוסק מזמינה סנדוויץ עם חביתה מיץ וקפה. אנחנו כבר קצת חברים, אני מחבבת אותו, פניו משדרים לי עצב מסוים אך גם השלמה הנובעת מבגרות וניסיון חיים עשיר.

חנות לציוד ימי

איציק הוא שעטנז של מזרח ומערב. מצד אמו הם כבר 200 שנה בארץ ומוצאם מסלוניקי. שם משפחתו של סב אמו הוא גינאו כנראה המקור מגנואה, הוא ברח מהצבא הטורקי בארץ. הוא גר ברחוב חובבי ציון וכנראה נקבר בבית הקברות טרומפלדור, לדברי איציק, שכן אז לא היו הרבה בתי קברות... אולי נחלת יצחק, הוא מוסיף. אמו דיברה ערבית, יידיש ועברית. "הסיפור במשפחה הוא שיצחק נבון התייעץ עם אחת מדודותיי כאשר כתב את המחזה "בוסתן ספרדי", מחייך איציק. אביו הגיע מפולין בשנת 1926 ובנה בית על הקרקע ברחוב פרישמן. לימים, הגיעו להסדר עם קבלן שהרס את הבית ובנה בניין דירות ובתמורה משפחתו של איציק קיבלה דירה ושתי חנויות, הקיוסק שקיים עשר שנים במתכונתו זו ובעבר שימש כחנות לציוד ימי. חנות נוספת בבעלות אחיו והיא מושכרת ומשמשת כמספרה. בין שתי החנויות נמצאת הסורגת שנותנת הוראות סריגה לאלה העוסקות בתחביב זה והיא גם מכירה טוב את זלמן. לאיציק עוד ארבעה אחים ואחות אחת. כולם בקשרים טובים גם עם המשפחות המורחבות. אח אחד הוא המתופף הנודע שי זלמן, מבכירי אמני הג'אז בישראל ובעולם. "אתה אוהב במקרה מוזיקה"? הקשיתי.

אין לי פייסבוק

איציק: "איזו שאלה, בעיקר את המוזיקה של שנות ה-50, אסקימו לימון... את התקופה ההיא. "ברוך השם, אין לי בעיות כלכליות. אני מסודר. הייתי כמעט בכל העולם, לא התחתנתי ואין לי ילדים, כך העניינים התגלגלו, היו לי אהבות ונשים, נסיעות וחוויות. אני קצת עייף מהחיים. יכולתי לשדרג את הקיוסק לקפה קטן ומקום מפגש של מוזיקה ואוכל, אבל אין לי כוחות לזה. טוב לי ככה. אני מגיע בשמונה בבוקר, נשאר עד שש בערב. יש לי את החתולים. אין לי אי-מייל, אין לי פייס בוק, יש לי אינטרנט בשביל מידע. "איך אתה רואה את עצמך בעתיד"? "החלום שלי היום הוא לנסוע למקום שלא הייתי בו. אני רוצה לנסוע לגוואדלופ, ליד מרטיניק, זה גן עדן שם, עצי קוקוס בחוץ ומוסיקת סמבה כל היום. בינתיים אני נהנה מהאזנה למוזיקה של שנות ה-50". גילוי נאות: גם אני הייתי מכורה לחתולים בשנות ילדותי וגם בעודי בשנות העשרים המוקדמות. החתול האחרון שלי היה גור קטן שמצאתי ברחוב החשמונאים בתל אביב ליד דירתי, רטוב מהגשם, מילל בכל כוחו "קחי אותי". לא עמדתי בהפצרותיו, אימצתי אותו עם כל ההתחייבויות של חיסונים אצל הווטרינר ונתינת חום ואהבה. מזגו היה מהיר וסוער ולכן הענקתי לו את השם "פרסטו". כחודש לאחר מכן התברר שהוא - זו היא - והשם הוחלף ל"פרסטינה". כאשר התחתנתי הייתה זו עסקת חבילה, אישי נאלץ לקחת שתיים, אותי ואת פרסטינה. היא נשארה עמנו עד להולדת מיקי בני הבכור. הייתה לה התנהגות "פרועה" שהתבטאה במשחקי מלחמה עם אויב, סימור השיער והתקפה על הקורבן. חששנו לבכורנו וההחלטה הייתה למסור את פרסטינה לאישה במושב רישפון, שגידלה חתולים והיה לה את המקום והמרחב. עקבנו אחריה עד לקבלת המידע המשמח שפרסטינה הפכה להיות אם בעצמה באותו בית חם במושב.

תשע נשמות

לימים נסגר המעגל. בני הבכור מיקי, שבעטיו ויתרנו על פרסטינה, החליט בעת רווקותו לאמץ גור חתולים שחור. הוא אסף אותו אל דירתו ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב והתייעץ איתי על שם. "מדוע לא תיתן לו את השם "פרסטו" שאלתי, והוא מיד הסכים. וכך פרסטו גדל והפך להיות חתול ענקי לתפארת עם פרווה שחורה מבריקה יפהפייה. לימים פגש מיקי את אסנת שעברה לגור בדירתו, אך אבוי, כלתי לעתיד סבלה מאלרגיה לחתולים. היא סבלה בשקט והחלה להתלונן רק כאשר הזוגיות קיבלה את הביטחון והיציבות. בני סגר את המעגל ומסר את פרסטו לפנסיון חתולים. נאמר לו שלא כדאי לבקרו לפחות חודש ימים כדי למנוע טראומה מפרסטו. בני לא ביקר אותו אף פעם כדי למנוע טראומה מעצמו. ומי כמוני מבינה את נפשו של איציק זלמן אוהב החתולים. אומרים שלחתול יש תשע נשמות. גם במחזה "חתולים" בוחר זקן השבט בחתול אחד שיזכה לעלות לשמים ולהיוולד מחדש לחיים חדשים. מי יודע, הסאגה אולי תימשך גם אצל איציק שנים רבות.