מאז פורסם נוסח ההסכם בין המעצמות לבין אירן, האמירות בישראל נעות בין הסכם רע לבין הסכם גרוע, להסכם נורא, להסכם מינכן, וכדומה. מעבר לתגובות הצפויות, הלגיטימיות במידת מה, של מנהיגי ישראל, כולל האופוזיציה, באופן אישי לא ממש הצלחתי להבין מדוע ההסכם רע או נורא. בימים האחרונים ניהלתי שיחות ענייניות ומעמיקות עם אנשים המצויים בנושא, מומחים, אנשי ממשל, עיתונאים מביני עניין ואנשי אקדמיה. אודה שגם לאחר השיחות הללו לא הצלחתי עדיין להבין עד הסוף את הסיבות לקביעה החד-משמעית שההסכם רע או יותר מכך.
במאמר מעניין למדי שפרסם יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת,
צחי הנגבי, במעריב של סוף שבוע, גם הוא מנסה להסביר מדוע ההסכם שהושג הוא בבחינת טעות היסטורית. אקדים ואומר שלפי מיטב שיפוטי וידיעתי, צחי הנגבי הוא אחד האנשים הרציניים והמצויים היטב בנושא אירן, ובכלל בנושאי ביטחון לישראל. להבדיל מפוליטיקאים אחרים המתבטאים, חדשים לבקרים, בנושא שעל הפרק מבלי שיש להם ולו מושג קלוש מה כתוב בהסכם, צחי הנגבי הוא, כאמור, אדם יסודי ומבין מצוין. זו סיבת פליאתי הגדולה מדברי הנגבי במאמר שהוזכר לעיל.
כאשר אומרים הסכם טוב או רע, יש להתייחס למהותו של ההסכם. וכך הנגבי במאמרו: "כשדוחקים הצדה את שלל המושגים הטכנולוגיים המורכבים, הסכם הגרעין מעצב משוואה מהותית אחת: בצד אחד הוא מטיל על יכולותיה הגרעיניות של אירן מגבלות משמעותיות לפרק זמן של עשור. אירן מתחייבת להעשיר אורניום במתקן אחד בלבד (נתנז) ולהימנע מהקמת מתקנים נוספים. במתקן זה יפעלו דרך קבע כ-5,000 צנטריפוגות. כ-13 אלף נוספות, שהותקנו בעבר במתקן זה ובמתקן נוסף, יפורקו ויאופסנו. העשרת האורניום תוגבל לרמה נמוכה שאינה מתאימה לפיתוח נשק גרעיני. מלאי האורניום המועשר שנאגר באירן לאורך שנים ינוטרל, ורק אחוז קטן ממנו יישאר בחזקתה. המתקן התת-קרקעי (פורדו) לא ישמש עוד כמתקן להעשרת אורניום. גם מתקן המים הכבדים שהוקם באראק כמסלול נוסף לנשק גרעיני, באמצעות ייצור פלוטוניום, יעבור הסבה שתנטרל את ייעודו המקורי למשך זמן ההסכם. כמו-כן הוסכם על נהלים לפיקוח מוגבר וחודרני על המתקנים הגרעיניים המוכרים".
האם הדברים שצוטטו לעיל, ועוד רבים שלא, הם רעים או לא? לפי מיטב הבנתי, המגבלות הללו מצוינות ומרחיקות את אירן, לפחות לעשור או אפילו ל-25 שנה, מהשגת נשק גרעיני. זה כתוב בהסכם ולא על הקרח.
ממשיך הנגבי וטוען: "בצד התמורה, המעצמות התחייבו להסיר בהדרגה את הסנקציות הכלכליות המוטלות על אירן ולשחרר לקופתה עשרות מיליארדי דולרים הכלואים מחוצה לה. בכך יתאפשר לה להרחיב את ייצוא האנרגיה, למשוך השקעות זרות ולשקם את הכלכלה". זה נכון, זה גם הגיוני. לא אירן ולא אף מדינה אחרת שהייתה מצויה בסנקציות כלכליות, לא הייתה מוכנה לחתום על הסכם זה או אחר ללא הסרת הסנקציות. הרי זו הסיבה להליכתה של אירן להסכם. מי שהשלה את עצמו שאירן תהיה מוכנה לחתום על איזשהו הסכם ללא הסרת הסנקציות, פשוט אינו חי את המציאות. גם אם אירן הייתה מוכנה להתפרק מכל המתקנים הגרעיניים שלה ומכל כמויות הפלוטוניום והאורניום המועשר שיש לה, הרי ברור שמתנה זאת בביטול הסנקציות הכלכליות ומיליארדים היו חוזרים לזרום לקופתה.
ובדיוק בנקודה זו מצויה הבעיה, לעניות דעתי: הניסיון לקשור בין ההסכם שכל מהותו נושא הגרעין, לבין הערכות מה תעשה אירן בנושא של הטרור, תמיכה בארגונים רצחניים, חימוש אויבים מושבעים של ישראל ושל המערב, וכדומה. כדי למנוע מאירן להיות התומכת הגדולה בטרור וההתגלמות הרוע בעולם, ישנן שתי אפשרויות שאין להן כל קשר להסכם: מיגור משטר האייתולות וכינונו של משטר אחר, או מחיקתה של אירן מעל פני האדמה. ייתכן שיש כאלה הסבורים שהאפשרות השנייה שרירה וקיימת. שיבושם להם. מיגור המשטר הפונדמנטליסטי זו אפשרות שייתכן שתתממש בעתיד הנראה לעין. משטר כה בזוי שאין בידו נשק גרעיני, גם אם המדובר בעשור או בין אם ברבע מאה, חזק יותר בעמידתו או חלש יותר? התשובה ברורה.
בהמשך מאמרו כותב הנגבי: "ישראל התקוממה על כך שהנושאים והנותנים עם אירן לא התנו את הסרת הסנקציות בהתחייבות חד-משמעית שלה לחדול מכל פעילות של מימון, אימון וחימוש ארגוני החסות הרצחניים. עמדתנו לא התקבלה, ואולי ניתן להסביר זאת בעובדה שהרקטות מעזה והטילים מלבנון לא מאיימים על בירות המערב. אבל אירן אף לא נדרשה לשים קץ לחתרנותה האזורית והגלובלית, שמפעילה תאי טרור בחמש יבשות, לרבות בארה״ב, בקפריסין, בגאורגיה, בבולגריה, בתאילנד ובהודו". הדברים נכונים מאוד, אלא שהם לא יכלו להיות קשורים לתוכנית הגרעין. המערב וישראל מוזמנים להילחם בכל הכוח באירן כיצואנית הטרור מספר אחת בעולם ללא כל קשר להסכם הגרעין.
ייתכן שהדברים שלהלן ירגיזו רבים מבין הקוראים, אך זו האמת: לא חיזבאללה המחומש על-ידי אירן ולא חמאס המקבל גם הוא תמיכה אירנית, ואפילו לא אירן עצמה, מסוגלים להביא, חלילה, להשמדתה של ישראל. למגינת לבם של שונאי ישראל הגדולים ביותר, אין להם אפשרות להשיג את מטרותיהם.
אם ישראל תשכיל להירתם, יחד עם ארה"ב ורק עמה או בעזרתה, למאמץ לפקח על ביצוע ההסכם שנחתם, אם נדע לתרום את תרומתנו הסגולית, אם נחזור לנהל מדיניות חוץ שפויה ובלתי מתלהמת כלפי ידידותינו בעולם, וישנן כאלה, ישראל תמשיך לשכון לבטח. 10 שנים זה מעט אך זה גם הרבה. תלוי בנו איך ננצל את העשור הקרוב או אפילו יותר.
