ברטולד ברכט (1898-1956) הגרמני שנשבה בקסם הקומוניזם, וחשב שזה יביא את הקץ לסבל החברתי בעולם, כתב את המחזה ב 1928, וקורט וייל (1900-1950) כתב לו את המוזיקה בהמשך. סוד ההצלחה של המחזה מאז מותו של ברכט בשנות החמישים ועד היום, הוא התמהיל הנכון של הסיפור העסיסי המתרחש בלונדון בקרב חבורת הגנבים והנוכלים, שרק לכסף יש משמעות עבורם, עם המוזיקה הכה מודרנית ובועטת במוסכמות של וייל. השוחד היומיומי לכל רשויות החוק, השחיתות שמתגלה כאן - קיימים גם במחוזותינו, ורק בשנים האחרונות מעזה העיתונות החוקרת לחשוף פרשיות אלו. מכאן האמפטיה שהקהל חש במידית כלפי גיבורי המחזה. המהפכנות של ברכט באה בהפקת הקאמרי לידי ביטוי עוד יותר נוקב מהפקות קודמות, בגלל שרעיון הניכור, אותו המציא ברכט, מקבל עוצמה נוספת מתוך בימויו המיוחד של גלעד קמחי, כשרון בימתי עולה ונוסק כל פעם יותר ויותר, עד כי נדמה שאין גבול ואין שמיים המגבילים את נסיקתו. כדי להבליט את הניכור בין המתרחש לבין הקהל, כולם מאופרים באיפור פנים לבן עם הדגשים אכספרסיביים נוספים בסגנון תיאטרון הנו היפני. כך למשל, איתי טיראן הג'ינג'י, בעיצוב שיער מדהים בצבע שחור, בתלבושות עור שחור ואיבזורים פאנקיסטיים, ואיפור שמזכיר את דמותו של מקי סכינאי שגילם איגור מירקובנוב ב-2002 בתיאטרון "גשר",( עד ערב הבכורה, בה דאג מנהל התיאטרון להעיפו, בגלל סיבה אישית, ובמקומו הוצב חיקוי דל ביותר לשחקן הענק ההוא. מה שגרם לאיגור לחזור הישר לרוסיה, שם הוא כוכב תיאטרון וסרטים ענק). כל אחד מהשחקנים עבר "עיצוב צורני מחדש" מופלא בידי המאפרים ומעצבי הפיאות, עד שגם מי שמכירם, לא קל לו לגלות מיהו מי. כל זאת נעשה בכשרון פנומנלי, והדמויות הופכות עוד יותר מודגשות וייחודיות מהסיפור הרגיל. זה - תודות למעצבת התלבושות הכה מקורית ויצירתית, אולה שבצוב הצעירה המחוננת, שידעה להחמיא לכל דמות וללבב אותה. ראש כנופית הגנבים הוא מק "סכין", שמבט מזרה מעיניו מקפיא כל אחד מחבורתו, והסכין נשלפת בידו לכל רשרוש. איתי טיראן מגיע בקולו, בתנועה ובהדגשים הדרמטים בגילום הדמות, למחוזות חדשים, לאחר כל תפקידי הקלאסיקה השייכספירית כמלך, נסיך ומה לא. וכן לאחר תפקידים קומיים כמו המגמגם ב"יתוש בראש", ומפקד נאצי ב"גטו". בעת היותו סטודנט גילם את נרון קיסר כרוצח שאין דומה לו, שבפרצי השראה מתישב ומנגן בפסנתר ושר את השירים שכתב. ברגע מסוים ב"אופרה בגרוש" לועגת לו מישהי ואומרת לו: אפשר לחשוב שאתה נרון קיסר, המצווה על כולם.. (בלי קשר לתפקידו ב"בריטניקוס" הבלתי נשכח). ההוד וההדר שמקרין איתי מרגע קטע הפתיחה, בהחלט משקף את מה שאיגור מירקורבנוב הקרין סביבו כשראיתיו בחזרה על אופרה בגרוש. זוהי תכונה נדירה שיש לאדם, או שאין לו. ואיתי נולד עם זה - הוא המירב ששחקן יכול להכיל ולהחצין בכל הזדמנות נתונה. גדי יגיל כ-פיצ'ם, יו"ר אגודת הקבצנים, הגובה מהם אחוזים מ"הכנסתם" מגניבות, מדהים ביכולת השירה שלו, במשחק הבלתי אמצעי החודר לכל אחד, כנה, ללא ניכור. כל רפליקה שלו - פנינה. הבעותיו וכל הופעתו במלל ובתנועה - מדהימים. הוא בהחלט נושא הדגל של מיטב הכוחות בת' הקאמרי. כך גם יוסי גרבר הפותח את ההצגה וגונב את תשומת הלב בכל קטע בו הוא מופיע - הן ככומר המשיא את מק ואהובתו פולי, והן כמלכת אנגליה בקטע הסיום המפתיע. גם הוא נכס אגדי של התיאטרון. סביב כל אלה מצוי קאסט מדהים צעיר יותר ופחות, מוכשרים כשדים, שמשמשים עוגנים נוספים לעלילה הדרמטית (לא כמו באופרה מיושנת), ומרהיבים את הבמה בהופעותיהם עשירות המבע, התנועה הכה מוקפדת ורבת דמיון של הבימאי גלעד קמחי והכוריאוגרף נדב צלנר הצעיר.כולם כבר שימשו בתפקידים ראשיים בעברם, כך שהבמה עטורה בכוכבים. כמו גיל וינברג, שמסוגל בכל הצגה למלא כמה תפקידים כה שונים, שדורשים ממנו יכולת קולית לה הוא מסוגל הודות למינעד הרחב של קולו, אך בעיקר הודות ליכולת המשחקית שלו שאין לה גבול. כולם לוכדים את הלב במשחקם; כך הלנה ירלובה, תמיד מלכה, כאן היא בעלת הבורדל עם להקת הזונות המצודדות שלה, שאצלה ובחיקן מרבה מק לבלות, ואינו יכול להיגמל מהרגל זה גם כשהמשטרה דולקת בעקבותיו. ירלובה יפה וסקסית מתמיד, וכמו כל אחד בקאסט זוכה לשיר סולו ולענג את אזני הקהל. תחיה דנון היא הבכירה בין זונות הבורדל, גם היא עם תדמית כה שונה ממה שהכרנו, הודות לפאה והלבוש, ולצידה אנסטסיה פיין הבוגרת הטריה ביותר של בית צבי, שקטע ההתעלסות שלה בעירום עם איתי טיראן מהווה אסתטיקה ויופי בהתגלמותם. עירית קפלן כגב' פיצ'ם, שרה להפליא בסולואים שלה, ונראית מדהים, עם הלבוש הכה מיוחד שעיצבה עבורה שבצוב, ובונה דמות בעלת אופי ייחודי. בת אל פאפורה מוכיחה כאן שלגובה אין משמעות, היא יפה ומחוננת בכל דבר- בקולה, במשחקה וברושם שהיא משאירה. בצוות הזונות גם רוני שיינדורף שזכורה כ"אולה" במחזמר "המפיקים", משם פרצה לדרך בתיאטרון הקאמרי. אהובתו הטריה, הצעירה שבה מק בוחר ככלתו היא פולי פיצ'ם - מירב שירום המקסימה, הנודעת מהסידרה "אחד אפס אפס" ומהופעותיה בהצגות המעולות בתיאטרון באר שבע ("רק אתמול נולדה", "קן הקוקיה" ושחק אותה סם"). הקסם שלה, התום ההופך לבשלות בהכירה במציאות, מהווים את החיבור בין כל דרגות החברה שבעולם הפשע. למרות שברכט מעביר את ביקורתו על הקפיטליזם דרך סיפור המתרחש בקרב נוכלים וזונות - למעשה - הוא יוצר קורלאציה בין שני חלקי החברה הללו. ומי אנו שנכהה בעדו - לאור כל ההתרחשויות האחרונות במחוזותינו? הצעירה השנייה הכובשת לב היא כנרת לימוני, כ"לוסי", אהובתו הקודמת של מק, שגם לה הוא מבטיח את אהבתו לעד. כנרת היא שחקנית מחוננת וזמרת גם מחוץ לתיאטרון, ולא אשכח את תפקידה כ"גרושינקה" ב"אחים קרמזוב" בבית צבי. את אביה, מפקד המשטרה החי על השוחד, מגלם בחום אנושי עם תקיפות וגם עם נאמנות רק עד גבול מסוים - שמחה ברבירו . אם רוב הזמן נראה שבעזרת שוחד הכל מסתדר, מתגלה בהמשך שנאמנות לא קונים בשוחד. וסופו של כל גנב - לתליה. שני השוטרים - טל וייס הכה רבגוני שזכור מהצגת "עקומים" כאסיר הומו במחנה ריכוז נאצי, וגלעד שמואלי השובב המכניס רוח של היתול עם חיוכיו המקסימים, יחד חבר הכנופיה ערן שראל שכה מרשים בהופעתו כעוזרו של מק, וזכור מהופעתו המדהימה ב"כלב חוצות" על-פי עגנון, וערן מור שלא יישכח בהופעתו הכה נוגעת ללב ב"איש קטן, מה יהיה?" בתפקיד כפול של שוטר ושל רוברט-המסור, שתמיד נפלא לראותו - משלימים את הצד הגברי בהצגה. תרגומו של דורי פרנס שהתיאטרון העברי חייב לו כה הרבה על תרגומי מופת; עיצוב הבמה המזכיר את עיצוב בית הסוהר בסרטו של אלביס פרסלי "רוק בבית הסוהר", אך ערן עצמון המוכשר הופכו בנגיעות למיקומים שונים בתכלית; הניהול המוסיקלי של אמיר לקנר הצעיר המרענן כל הצגה; ניצוחו של מנצח התזמורת בת 10 המנגנים שעל הבמה וקירותיה - ד"ר רועי אופנהיים מנהל התזמורת הסימפונית של חיפה, והתאורה של אבי יונה בואנו הנשענת על פולואפים דרושים - כל אלה משלימים את הבימוי הכה מופלא, שקשה להרגע ממנו, של גלעד קמחי, ועבודת הצוות של כל להקת השחקנים הנהדרים. הצגה שהיא לא רק אופרה ולא רק מחזמר, אלא הרבה מעבר לזה. דרמה עם ביקורת חברתית נוקבת שכה רלוונטית לימינו, שתישאר עם הצופה כחוויה טוטאלית.