התיישבנו משני צידי השולחן הקטן לשחק במלחמה. אובמה טרף את הקלפים באצבעותיו הארוכות כמו שחקן קלפים מקצועי, חצה את החבילה לשני חלקים שווים בדיוק וסימן לי לבחור את אחת החבילות. אני מכיר את הרמאי הממזר. הוא בוודאי הכניס את הג'וקרים לחבילה הקרובה אליו. הושטתי את ידי ולקחתי את החבילה הקרובה אליו.
אובמה רק חייך חיוך קטן ואמר: "נתחיל?"
הנחתי את הקלף העליון מהחבילה שבידי – שיט, 7 לב מסכן. אובמה זרק את הקלף העליון מהחבילה שלו בנונשלנטיות – נסיך, ואסף באותה תנועה את שני הקלפים אליו.
"אתה יכול לנצח במלחמה את האירנים", ניסיתי להחמיא לו. "אז מה?" הוא ענה, "אני תמיד מעדיף ליישב סכסוכים בדרך של משא-ומתן דיפלומטי".
"אתה יודע שהם לא יכבדו שום הסכם. הדרך היחידה לוודא שלא תהיה להם פצצת אטום היא על-ידי חיסול כל היכולת שלהם". "ואז מה?" הוא חזר על עצמו. "מלחמה תדחה את פרויקט הגרעין שלהם רק בשנתיים. ההסכם לא מאפשר להם להגיע לפצצה לפני 10 שנים מהיום".
"אז מה?" עניתי לו כמו הד. "אחרי שנתיים אפשר להפציץ שוב, ואז יהיו לנו עוד שנתיים שקט. כך אפשר להפציץ שוב ושוב עד שהם יבינו שלא כדאי להם להתעסק עם זה".
אופציות נוספות
אובמה סגר את הוויכוח: "מלחמה היא לא אופציה". והוריד בצליפה את המלך השחור. הנחתי את הקלף הנחות שלי, 10 לב: "לדעתי אפילו איום אמין במלחמה יעזור במשא-ומתן." מלמלתי, אך מתוך טקט לא אופייני לי, לא הזכרתי לו שהוא עשה הכול כדי שהאירנים לא יאמינו באופציה הזו. לכן אמרתי בקול: "יש אופציות נוספות". אובמה אסף באותה תנועה זורמת וחיננית את הקלפים לערימה המתגבהת שלו, והוריד שבע שחור מולי: "אופציות? יש רק שתי אופציות. הסכם או מלחמה".
סוף-סוף קלף נמוך אולי אצליח לקחת אותו. הורדתי ג'וקר ולקחתי את הקלף העלוב: "יש הרבה אופציות נוספות", טענתי נגדו, "תמיכה בשנוי משטר, פגיעה בראשי המשטר, פגיעה בארגונים לוויניים, העמקת הסנקציות, ועוד".
אובמה צחק: "העמקת הסנקציות? ילד, גם הסנקציות הקיימות קורסות, אי-אפשר היה להמשיך להחזיק בהן מול השותפים שלנו שלהוטים לעשות עסקים עם אירן".
יש לו חוש הומור בריא לבחור, אני עוד זוכר שהוא בכלל התנגד לסנקציות ונאלץ להטיל אותן בגלל שביבי איים במלחמה. אך אני מוכרח להודות שהצחוק שלו רם ומלא שיניים לבנות, לא פלא שהוא אהוב על הנשים: "לדעתי, הם רצים לעשות עסקים עם אירן בגלל ההסכם ולא ההפך". טענתי נגדו מניח את מלכת הלבבות מולו. אובמה עשה תנועת ביטול בידו: "בכל אופן אין מצב שהאירנים היו מדברים איתנו, אם היינו מטילים עוד סנקציות".
הוא משך קלף מהערימה שלו תוך שהוא מסווה את התנועה המזלזלת וזרק את מלך הלבבות על המלכה שלי. הוא בכל זאת אמריקני מנומס. אני לעומתו, נולדתי במזרח התיכון. ולכן הטיעון הזה העלה לי את הדם לראש: "איזה מין טיעון זה"? הרמתי את קולי. "אם הצד שכנגד מתנגד אז צריך לוותר מראש? באמת. אתה נשמע כמו
זהבה גלאון. גם היא טוענת שהפלשתינים לא יסכימו לפחות מקווי 67 וירושלים המזרחית כבירה, לכן אין טעם לשבת למשא-ומתן אלא אחרי שנסכים לתנאים אלו".
סדק בעטיפה
אובמה לא איבד את שלוות רוחו המפורסמת. הוא הסתפק במנוד ראש, ומילה אחת החלטית: "נכון". תוך דיבור הוא הוריד ג'וקר משלו: "הלוואי וגברת גלאון הייתה ראש הממשלה של ישראל". איזה קלף אני אפסיד עכשיו? גיליתי 2 שחור ממרום הערימה שלי. לא נורא. אובמה גרף את הקלפים והטיל 8 צלב על השולחן.
אני הייתי כבר מחומם: "זו הסיבה שעשית הכול בבחירות האחרונות כדי שביבי לא ינצח?" הקלף שלי גם הוא היה 8.
מלחמה.
שנינו ספרנו 2 קלפים מכוסים והטלנו את השלישי גלוי מעל לערימה של כל אחד. ראיתי שגם השלווה המפורסמת של אובמה מתחילה להיסדק: "ביבי? כאילו שהוא לא ניסה לעזור לחדל האישים הרפובליקני שהתמודד נגדי". עכשיו מתחיל לבצבץ סדק בעטיפה התרבותית הנוצצת שלו.
הקלפים הגלויים של שנינו מעל לערמה היו 7. המלחמה נמשכת.
שנינו חושקים שיניים ומערימים עוד קלפים. מי יקח את הקופה? "אתה באמת תמים לחשוב שהאירנים יכבדו דוקא את ההסכם הזה, אחרי שהוכיחו שאין הם מכבדים שום הסכם?" ניסיתי לפנות להגיונו. שנינו שמנו באותה שנייה את הקלף הקובע מעל לערימה.
שיט. שוב קלף זהה. עכשיו ההימור גדל.
אובמה סינן מבעד לשפתיים דקות: "אני לא תמים. יש פיקוח שיגלה אם הם מרמים, ויש בהסכם סידור שהסנקציות יחזרו מיד אם האירנים לא יעמדו בהסכם".
תקבלו פיצוי
תוך העמסה של קלפים נוספים על הערימה המתגבהת, פרסתי בפניו את הערכה שלי: "ברור שהם יפרו אותו. זה מוטבע בתרבות המוסלמית. אצלם הסכם יש לכבד רק כל עוד לא כדאי להפר אותו. כך הם פועלים. תחילה הם מפרים את ההסכם בשוליים, וכאשר יראו שאין תגובה, (ותודה שלא תהיה תגובה על כל הפרה קטנה), הם יפרו משהו גדול יותר..." אחרי הרהור קצר הוספתי: "...אפילו אם תהיה תגובה, והם יחליטו שהם יכולים לחיות עם התגובה, הם ימשיכו בהפרות הולכות וגדלות".
אובמה קם מהשולחן: "כן? איך הם יבנו פצצה לאחר שיוציאו את כל החומר המועשר?"
עקבתי אחריו במבט. האם הוא באמת כל כך תמים לחשוב שהם יסלקו את כל החומר המועשר? אפילו סוריה הקטנה והחלשה השאירה בידה חומרים כימיים.
ליד הדלת אובמה הסתובב ואמר בטון מפייס: "מה אתה רוצה? ביטחון ישראל חשוב לי. אני אפצה אתכם כך שלא תנזקו". ויצא מהחדר. כנראה הוא חשב שצריך לסיים את השיחה בנימה חיובית.
השגריר שישב כל הזמן ושתק העיר: "אתה רואה. כדאי היה להתעמת עם אובמה. אם בוזי היה ראש ממשלה, אובמה לא היה צריך לפצות אותו, כי בוזי היה מסכים לשתוק. רק לא להתעמת".
קמתי גם אני: "זה לא כל כך חשוב. מה שמסוכן יותר הוא, שתוך זמן קצר לאחר שיחרור הסנקציות, תהיה פצצה בידי האירנים. אפילו אם הם לא יכריזו על כך בפומבי. איש לא הטיל פצצת אטום מאז מלחמת העולם השנייה. אך עצם הידיעה שיש לך פצצה היא כוח עצום. כל אחד במזרח התיכון שמבין איך מתנהלים העיניינים כאן, יעריך עכשיו שיש להם פצצה או תהיה להם בקרוב. כך שלמעשה יהיה להם את הכוח של מעצמת אטום מיד, ולא בעוד 10 שנים".
גם השגריר קם וגמגם: "אבל, נקבל פיצוי..."
קטעתי אותו: " עדיף לא לקבל עכשיו מתנות פצוי, שכמובן יגיעו עם הדרישה לא להשתמש בהן. אנחנו צרכים יד חופשית להפעיל אופציות נוספות".
