שליט ושליטה

הנה אנחנו באמצע הקיץ, ראו איך חולפת על פנינו סופת חרפות נוראית כמו תהילת עולם, שוב צפו ועלו מתוך האופק, ממש כיסו את עין הארץ, ענני כאוס מסמרי ציבור. אברה מנגיסטו – הממשלה, על מוסדותיה, שכחה והשכיחה אותו בתהום הנשייה, ללא זיק של תקווה. שוב המנוולים שלמעלה... זה רגע מתאים לחזור כמה שנים אחורנית (מרץ 2009) ולבדוק מה התרחש כשאולמרט השתדל בכל כוחו להשלים את עסקת שליט, להחזיר את החטוף הביתה. אולמרט כבר התפטר והחל לנקות את שולחנו. לפניו ניצב עתיד קודר כמו קיר ברזל. נתניהו כבר ניצח בבחירות ושלח לו מסר ברור, סגור את העסקה, אני לא אערים קשיים. אולמרט ידע, כל אחד מאתנו ידע, שאם יצליח הוא יהפוך מראש ממשלה שגורש במקלות למנהיג לאומי נערץ. כמה שהוא היה צריך את זה לפני תור בתי המשפט שחלחלו ברקע... בסבב השיחות האחרון עם החמאס החליט אולמרט לצרף את דיסקין, ראש השב"כ לצוות המו"מ. כי דיסקין התנגד לשחרר עשרות רבות של מחבלים שהופיעו בתוך הרשימות של חמאס. עכשיו כשדיסקין חלק מההוויה – נראה אותו משתין בתוך האוהל. כותב בן כספית: "בסבב האחרון, הדרמטי, של השיחות מול החמאס, המצב היה כזה: ישראל פסלה 125 שמות מתוך הרשימה שהחמאס דרש לשחרר. דיסקין ודקל הגיעו לקהיר. מולם התייצבו ג'עברי ואנשיו. השיחות לא היו ישירות. המשלחות התמקמו במלונות שונים ואנשיו של עומאר סולימאן הכול-יכול (אז), שר המודיעין המצרי, נדדו ביניהן. בישראל המתין הציבור בנשימה עצורה לתוצאות. התקשורת חפרה סביב המתרחש סביב השעון. משפחת שליט ותומכיה הרבים ישבו באוהל מחאה מתוקשר בירושלים והמתינו, בשידור חי וישיר. זה נראה, בערך, כמו תקופת ההמתנה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים. נשימה עצורה, גורלות תלויים על כף המאזנים, מדינה שלמה צמודה לרדיו ולטלוויזיה. כולם היו משוכנעים שאולמרט יסגור עניין. היה לו אינטרס ברור לסגור עניין. ראשית, זו התסבוכת שלו. זה קרה במשמרת שלו... שנית, במישור האישי, אולמרט ידע שאם יחזיר את שליט הביתה בימיו האחרונים כראש ממשלה, יהפוך בן לילה מראש ממשלה לא פופולרי לאישיות מאוד פופולרית. החזרת שליט, כפי שהוכח כעבור שלוש שנים, היא מקפצה אדירה היישר לראש מצעד הפזמונים הלאומי...

בקרוב מאד

בדיווחי המודיעין של ישראל נקבע שג'עברי הגיע לקהיר עם רשימה חלופית של 125 שמות של אסירים, שאמורה להחליף את הרשימה שישראל פסלה...ואז קרה משהו. המתווכים המצריים הסבו את תשומת ליבם של הנושאים והנותנים מהצד הישראלי ש'הפסטיבל הזה סביב המשפחה בירושלים משבש כאן את הכול. ג'עברי והאנשים שלו צופים בשידורי הטלוויזיה שלכם, רואים איך הפוליטיקאים עומדים בתור בכניסה לאוהל של משפחת שליט, ומבינים שהם יוכלו לסחוט מכם עוד הרבה'. השיא היה כמובן ביקורו של אהוד ברק באוהל המשפחה. ברק הגיע לשם ביום הגורלי ביותר, יום שבו העסקה כולה הייתה תלויה על חוט השערה. הוא בא מוקף בפמליה, צולם כשהוא מחבק את נועם ואביבה שליט בשפתיים חשוקות מבטיח להם ש'בקרוב מאוד נחזיר את הילד הביתה'. נציגי החמאס הבינו עד כמה ישראל להוטה. זו פסיכולוגיה בסיסית של משא-ומתן. כל מי שקנה או מכר רכב משומש מכיר אותה. אתה רשאי לרייר רגע לפני שאתה סוגר, אבל תוודא שהצד השני לא רואה....העסקה נפלה. החמאס בכלל לא שלף את הרשימה החלופית שהכין, דקל ודיסקין חזרו לירושלים מאוכזבים. מאוחר יותר הבין דיסקין שהתמונות הללו מאוהל משפחת שליט בכלל ומביקורו של אהוד ברק בפרט – הרי מדובר בשר הביטחון של היהודים שמרייר כאן – הן התמונות שהניאו על-פי הערכה, את החמאס מכוונתו המקורית להחליף חלק משמות האסירים וגרמו לו להמתין לראש הממשלה הבא...התמונה ששכנעה את החמאס הייתה תמונתו של ברק באוהל משפחת שליט. כך, על-פי דיסקין ודגן". (חמקן עמ' 450). האם ברק אידיוט? הצחקתם אותו ואת אנשיו. 'ואז קרה משהו' – מספר לנו בן כספית. האם אנחנו אידיוטים?