"המאבק נגד ארה"ב יימשך גם אחרי הסכם הגרעין, אם זה יושג. ארה"ב היא דוגמה מושלמת ליהירות, האומה האירנית צריכה להיות מוכנה להמשיך במאבק נגד המעצמות היהירות" - עלי חמינאי, המנהיג העליון של אירן.
שלושה ימים בלבד לפני חתימת ההסכם הסופי של מדינות ה-P5+1 (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם + גרמניה) מול משטר האייתולות האירני, חגגו בטהרן את "יום ירושלים הבינלאומי", פרי המצאתו של מנהיג המהפיכה והמנהיג העליון הקודם, רוחאאלה חומייני. ברשת האינטרנט האירנית, כמו לדוגמה אתר החדשות בפרסית - "אלעאם", נכתב כי האירוע מצוין במאות ערים, עיירות וכפרים ברחבי הרפובליקה האיסלאמית-שיעית.
עלי לריג'אני, יושב-ראש המג'לס (הפרלמנט האירני), נאם כי המטרה הסופית של המערב, היא להחריב את האיסלאם, וכי מדינות המערב התחילו בעצם את התוכנית בפלשתין (מכיוון שאירן אינה מכירה במדינת ישראל, כוונתו לישראל).
לריג'אני המשיך וטען, כי המחלוקות שנוצרו בין מדינות ערב למעשה סייעו ל"ישות הציונית" לשרוד. ביחסו לגבי שיחות הגרעין ציין לריג'אני, כי כישלון השיחות ואי הסכם יהיה טעות אסטרטגית לרעתם של מדינות המערב. ובנוסף הדגיש את פיתוח הטכנולוגיה הגרעינית, כהישג הגדול של אירן אשר בוצע, ללא סיוע של אף אחת ממדינות המערב.
הנשיא האירני חסן רוחאני, אף הצטרף אל הצועדים כשברקע שרפת דגליהם של ארה"ב, ישראל כמובן, ערב הסעודית (איסלאם סוני) והממלכה המאוחדת (בריטניה) והצהיר, כי ישנן מחלוקות וסדקים רבים במדינות ערב ועם זאת, המחבלים הופכים את החיים לקשים, וכל זה ללא צל של ספק בתמיכת שלטון הישות הציונית.
בהסכם הביניים שנחתם בנובמבר 2013, נקבעו מס' פרטים שעל פיהם היה אמור להישען הסכם הקבע. פרטים אלו היו צפויים ככל הנראה להותיר את אירן כמדינה נטולת נשק גרעיני.
הסכם הביניים הגביל את אירן, להעשרת אורניום של עד כ-5% ובפיקוח הדוק ומיידי של סבא"א (הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית) על כלל המתקנים וזאת לצרכים שאינם צבאיים. בהסכם הקבע, נחתם כי אירן תעשיר אורניום עד רמה של 3.67% במתקנים המוכרים ובפיקוח מיידי של סבא"א באופן נפרד, וללא פיקוח מיידי של המעצמות, כל זאת בהתרעה של 24 ימים לפני הגעת הפקחים מטעמם.
אפשרות מוגבלת נוספת היא, לביקור במתקנים צבאיים אחרים שלא מוכרים, כביכול אלה החשודים כקשורים לתוכנית הגרעין, אבל אינם פועלים בצורה רשמית ככאלה, וזאת רק לאחר התרעה בת שבוע ימים ובנוסף לאחר הצבעה בקרב המעצמות השותפות להסכם.
כל בר דעת, יכול להבין שיש כאן חורים בהן נשאלות שאלות לעצם העניין.
הרי מה מבטיח אם וכאשר יידרש פיקוח שכזה, שאירן בינתיים לא מפרה את ההסכם, ויוצרת לעצמה כיסי זמן? מה מבטיח שעצם הפיקוח המידי של סבא"א, אכן אפקטיבי ובכלל מה ההגדרה כאן של פיקוח מיידי מבחינת זמנים?
מבחינתה של ישראל ובכלל מבחינת יציבות האזור כולו, מרוץ חימוש גרעיני עלול להיפתח כשעל הפרק מדינות כמו טורקיה, ערב הסעודית ומצרים שמעוניינות אם בגלוי או לא להתחמש ביכולת גרעינית. מה גם שאם לוקחים בחשבון את "הפרס הענק" שקיבלה אירן בדמות הסרת הסנקציות הכלכליות, ובאשר לפוטנציאל משאבי הטבע במדינה כמו מאגר הנפט הרביעי בעולם ומאגר הגז השני בגודלו, אין כמעט ספק שביכולות כלכליות אדירות אלו לאחר הנעת הכלכלה האירנית, משטר האייתולות מעבר לאיום הגרעין, צפוי להתחמש קונבנציונלית אף יותר.
שר התחבורה האירני, עבאס אקונדי אף הודיע זה מכבר, כי אירן מתכננת להשקיע קרוב ל-20 מילארד דולרים, על-מנת לרכוש מאות מטוסי קרב בעשר השנים הקרובות.
ישראל מבחינה ביטחונית אמורה לקרוא את המפה הפוליטית, ולהסיק מכך שגם היא צריכה להיערך להתחמשות האזור, ולהמשיך לפתח מערכות הגנה מתקדמות ולקדם התחמשות קונבנציונלית במקביל.
הנשיא
ברק אובמה, ומזכיר המדינה גו'ן קרי, הציגו את ההסכם הסופי כברירת המחדל הטובה ביותר, במצב שניתן היה להגיע אליו. ייתכן שאלטרנטיבה המציגה, הגברת הסנקציות וחתירה לסגירת הסכם עם פיקוח הדוק הרבה יותר המתבסס על הסכם הביניים, הייתה יכולה להיות תשובה הולמת יותר לשאלת הגרעין האירני ועתיד המזרח התיכון.
