פצצת זמן: הטרור האישי

פצצת-זמן מתוצרת בית מתקתקת בחצר של מדינת ישראל. הצליל המתריע ברור ומבשר-רע, אך רוב אזרחי ישראל היהודים משתדלים מאוד להתעלם מקיומו. אולי בתקוות-שווא שהאיום הזה, שתוצאותיו החמורות הן ירי מן המארב על ישראלים, בקבוקי תבערה מתנפצים על רכבים החולפים באקראי ומכוניות הדורסות עוברי אורח תמימים אפילו בכבישים עירוניים, ייעלם מעצמו. למרבה הצער, זרע הטרור האישי הזה מתחיל להכות שורש ולנבוט בערוגה של אוכלוסיית אזרחי ישראל הערבים ומאיים להפוך למציאות יומית קשה, אם לא נקדיש לו - כמדינה - את מלוא תשומת הלב, ואת כל האמצעים הנדרשים לטיפול-מונע. לערביי ישראל יש בעיה מתמשכת מאז הקמת המדינה. מתחילת הדרך הקיומית המשותפת הם היו מיעוט מקופח ומופלה לרעה. בתחילה חיו במסגרת "ממשל צבאי" והיחס אליהם היה כאל אויב בפוטנציה. כעבור שנים של חיים במעיין הסגר ביטחוני, הוסר הפיקוח הצבאי וערביי ישראל זכו, לכאורה, למעמד של אזרחים שווים מן השורה. אבל רק לכאורה. מנקודת הראות של השלטון הישראלי הם היו אזרחים סוג ב'. תקציבי פיתוח התשתית במגזר הערבי מעולם לא הגיעו לכלל מענה הולם לצרכים בפועל. עובדה: ברבים מן הישובים הערביים בפריפריה הביוב זורם עד היום בתעלות פתוחות והדרכים הפנימיות עודן דרכי עפר לא סלולות. גם תחום התעסוקה במגזר הערבי צולע מאד. עובדה: רוב היישובים ברשימה 'המפוארת' של מוקדי אבטלה גבוהה בישראל - הם ערבים. שיעור גבוה בקרב הגברים במגזר הערבי מועסקים בתחומים המתאפיינים בעיקר בעבודת כפיים. סיכוייו של צעיר ערבי, שסיים בהצלחה את הבגרות ואף זכה בתואר אקדמי, למצוא עבודה במשרד ממשלתי - נמוכים ביותר. עד היום קיימים מקומות עבודה - בשרות המדינה ואף בחברות ממשלתיות - החסומים בפני הערבים. הגישה המפלה לקבוצה המונה כ-20 אחוז מאוכלוסיית המדינה קיימת גם בתחום התכנון והבנייה. רבים טוענים כי אזרחי ישראל הערבים בונים את בתיהם בניגוד לחוק וללא האישורים הנדרשים. טענה זו, אף אם עובדתית יש בה אמת מסוימת, היא במקרים רבים כורח מציאות. כיוון שקשה לבנות באופן מוסדר וחוקי אם לא קיימות תוכניות מתאר מאושרות, וכאלה כמעט ולא קיימות במגזר הערבי-ישראלי, אולי בכוונה כדי להקשות, אולי מתוך הזנחה, אולי סתם מתוך נקודת המוצא של ביורוקרטיה מקפחת האוחזת בדעה, כי "בסך הכול מדובר בערבים". התוצאה השלילית לדוגמא: הבדווים בנגב המחפשים מקום לגור ולחיות בו משתלטים על אלפי דונמים של אדמות מינהל - בניגוד לחוק. בנוסף לכל אלה התפתח בשנים האחרונות גורם שלילי חשוב נוסף: צמיחתה והתפשטותה של תחושת ההזדהות הלאומית של אזרחי ישראל ערבים עם המאבק הפלשתיני להשתחררות ממה שהם מכנים "עול הכיבוש הישראלי". גישה זו - הבאה לידי ביטוי בהתנהגות עוינת, בהתפרעויות, בהצתת יערות ובחסימת כבישים - הולכת ומתפתחת בעיקר באזורים הסמוכים ליישובים הגובלים ביישובי הרשות הפלשתינית. האמת העגומה היא כי, אנו, במו ידינו, הבאנו את הערבים הישראלים למערבולת רגשות הקיפוח והטינה שבתוכה הם חיים. אט-אט אך בהתמדה הם הופכים להיות הר געש אנטי-ישראלי שהמיית התפרצותו המתקרבת כבר נשמעת מתחת לפני השטח; הם הבעיה המרכזית של קיום המרקם הדו-לאומי של החברה במדינת ישראל הדורשת פתרון מידי, בהפסקת האפליה, ביחס של כבוד לבני המגזר, בהשוואת זכויות, בהקצאת תקציבי מדינה - שיאפשרו להם להיות שווים לנו. אם במדינת ישראל קיימת מגמה הנמנעת מהתייחסות אל האזרחים הערבים כשווים אל שווים, כי כך ראוי לנו לנהוג על-פי תפיסת העולם היהודית-דמוקרטית, אנו חייבים לנהוג בהם כשווים, כי כך כדאי לנו. אם לא נעשה את כל אלה הרי לא למדנו דבר מן ההיסטוריה של אלפי שנות אפליה וקיפוח. על בסיס המשפט שנאמר על תוצאות יחסם האדנותי של המצרים כלפי בני ישראל בתקופת העבדות במצרים, אפשר גם לומר דבר דומה על הציבור הערבי: ככל שנענה אותו, ככל שנתעלם מזכויותיו, ככל שנקפח אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. וכשיפרוץ - אולי כבר אי-אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור ולבלום את ההידרדרות. למען העתיד של כולנו חשוב מאוד לקוות, כי עדיין לא איחרנו את המועד.