קפה כזה, קסם שכזה!

ספרה החדש של אסתר קל "קפה כזה" הזכיר לנו נשכחות, הזכיר לנו ילדות שכזאת. את אווירת הילדות בשכונה הישנה, את 'הארץ שלנו' שחיבר אותנו למציאות ולספרות ולכתיבה. את אסתר קל הכירו כמעט כל ילדי ישראל בשנות החמישים ובשנות השישים. העיתון הכי אהוב בשכונה שלנו, באותם ימים, היה "הארץ שלנו" בעריכתו של בנימין תמוז, ולימים גם יעקב אשמן. המזכירה המיתולוגית של העיתון הייתה אסתר קל. מגיל עשר התחלנו לכתוב לעיתון "הארץ שלנו". הסוכן הנודד שלהם שעבר מבית לבית, להחתים את ההורים על מנוי לילדיהם. הפרסום ב"הארץ שלנו" שיפר את מעמדנו בעיני ילדי השכונה. עד אז ידעו שאנו מפיקים עיתון שכונתי שמודפס כולו על ידינו, ולא גילינו להם שהדפסנו אותו ממחקים של בית ספר שגלפנו בהם אותיות והטבענו בכרית לחותמות. לימים פנתה אלינו אסתר והציעה שנתמודד בתחרות העיתונאים הקטנים של 'הארץ שלנו' - ואכן הגעתנו לישיבת הכתבים של העיתון. ככתבים של העיתון רוב הקשר שלנו עם המערכת היה באמצעות אסתר קל. היא הייתה הרבה יותר ממזכירה. בעינינו היא הייתה "מלכת הילדים" והגישה האימהית שלה לכותבים הצעירים הייתה ברכה משמים. היטבנו לקבל ממנה עצות כיצד להגיש חומר, כיצד לתקן כתבה שלא התעלתה על עצמה - והעיקר זכינו בכתף תומכת ובעין אוהבת. הקשר שלה עם הילדים קוראי העיתון היה גם במדור שלה שהאזין לבעיות, מדור שענה בחן ובנועם, נתן שביל רגוע אל האור בקצה המנהרה.

שמחה גלויה

במשך השנים קראנו את ספריה, והרגשנו שכל שורה שנכתבת שם, מכוונת לדור שלנו, לילדים של שנות החמישים. אהבנו את הספר שלה "דורון ואני" וחשנו הזדהות עם רגשותיה כלפי הילד שלה, האהבה לילד שהוא תמצית עולמה. באחד מפרקי הספר, אסתר מניעה את עגלת התינוק, ובה הבן האהוב דורון, והיא מנסה לדמיין מי הנערה שתתאים לו. היא חושבת: "העברתי בדמיוני את כל בנות ידידיי, קרובות ורחוקות, מבנות חודש ועד שנתיים, לא באמונה, אף אחת מהן אינה מתאימה לדורון. אף אחת אינה הולמת את אופיו הנדיר ואינה משתווה לתכונותיו המצוינות. אכן, יש בהן פעוטות אחדות חמודות, צחקניות, בהירות עיניים. אבל איפה הן ואיפה דורון... בכאב נורא קבעתי לעצמי שטרם נולדה הנערה בשביל דורון. ואני גם ידעתי בבטחה, אף אחת מהן לא תיטיב לגהץ את כותנותיו, כשם שאני מגהצת בשבילו...". בספרה היא מנסה להנחיל לנו תובנות לגבי חינוך הילד: "כשאני צריכה להתיק את ידו מידו ברחוב, אני אומרת לו: "אני לוקחת רגע את היד". כשאני כועסת עליו, אני מתיקה ממנו באחת את היד והוא בוכה... הבנתי כי אם מתירים דבר, ומעניקים רשות, צריך לעשות זאת בשמחה גלויה ובלב מלא, ואז, רק אז, יש תוקף לאיסור שיתפרש החלטי וחד-משמעי ויתקבל ברוח של סובלנות". ספריה של אסתר קל הם ספרים שופעי חכמת חיים: ספרי הגיגים והרהורים, מלאי תובנות וחוכמת חיים. בספרה "רסיסים" משנת תש"ך היא כותבת: "יש דלת לבית, לַדלת מנעול. תיבת מכתבים על גדר. שולחן, מגירות, ואור בחלון, מחכים לי בפנים. יש מים בברז, חמים וזורמים, וסבון ומגבת, וכתונת נקייה. רק אני, בלילה, יחידה, עיניים פקוחות באפלה: זה יש, זה יש, וזה יש. מה עוד לבקש? שיקרה נס".

לנצח נצחים

בספר חדש יותר שלה, "נגיעות ישירות" משנת 2001 - היא כותבת: "עוד לא החלטתי מה אני אוהבת יותר: לחיות את החיים או להתבונן בהם, עוד לא החלטתי...". בספרה האחרון, לעת עתה, "מה על מה נפלא", היא כותבת: "אי-אפשר למחוק את מה שהיה הכול נכתב בעט החיים לנצח נצחים. אפשר רק להפוך את הדף". בספרה החדש "קפה כזה" היא יודעת לשזור שמחה ועצב, והרבה מוסר השכל על החיים: "המתים שלי הם איתי בכל מקום ובכל אשר אלך ומצויים בכל דבר שאעשה. הם לא עזבו. הם ישנם. אולי הם גם מתגעגעים. אולי הם מחפשים לומר דבר מה שלא הספיקו, אבל אוזניי קצרות מלשמוע" - ובהמשך היא מסיימת במילים מרטיטות: "המתים שלי לא באמת מתים. המתים שלי שבגללם ובשבילם ובעדם אני אני" - שם, עמוד 14. אסתר קל מבינה ללב הדור, והיא נדרשת לביטוי שסחף את הצעירים - "כזה כאילו". כך היא כותבת: "יש כמעט, יש בינתיים, יש מפעם לפעם. יש אולי, יש ככה ככה. יש לפעמים, יש על-פי רוב, יש אפשר, יש בתקווה ש... או יכול להיות או קרוב לוודאי, כפי הנראה או במחשבה שנייה או מן הסתים, ייתכן מאוד או לכאורה. הכול כזה, כאילו וכאילו כזה. רק לא כן או לא, נכון או לא נכון, שחור או לבן" - עמוד 11. בספרה הקודם "מה על מה נפלא" - אנו חשים מה הארס-פואטיקה שלה: "אי-אפשר למחוק את מה שהיה הכול נכתב בעט החיים לנצח נצחים. אפשר רק להפוך את הדף". נזכרנו במדורים שכתבה בעיתון כשהיינו ילדים, וניסינו ללכת בעקבות השיר בספרה החדש: קשה לאסתר קל לשכוח את הילדה שהייתה, והיא כותבת שיר מרגש מאד, שמוקדש לאותה ילדה, ונדמה שהיא חשה מחויבות לאותו עולם ישן שאבד: "אני מסתכלת בך, ילדה קטנה שבתמונה. לא בוכה, לא בוכה. מבוהלת, נדהמת. סליחה. עזבתי אותך כדי להיות גדולה". כעבור שני בתים של שיר היא מגיעה לרגע התובנה וההתפכחות: "הכול נשאר כמעט כמו שהיה. סליחה. אבל ניסיתי, לפחות. לא, אין לי עדיין תשובות. עכשיו באתי לקחת אותך איתי, ולא, לא ניפרד עוד". ספריה של אסתר קל מלאי קסם, שובים את הלב. אותו קפה כזה גולש על גדותיו, והלב רוצה להכיל עוד ועוד. שאלנו אותה האם היא רואה את החיים באור אופטימי, האם כוונתה לעודד, כיצד היא רואה את החיים. אסתר ענתה: "אינני רואה את עצמי אופטימית בכל מחיר, אבל יש בי תקווה. תקווה שתמיד אפשר לשפר. אני מתרכזת בחצי הכוס המלאה, וממנה אפשר לצמוח. היצירה ממלאת אותי תוכן ומעשירה את חיי".