1. שני בניינים שבג"ץ ציווה להרוס הביאו קבוצה קטנה מבין חלוצי גב ההר להתייאש, להטיח נאצות בחיילי צה"ל ולקעקע את בית המשפט והממשלה. נאמר זאת כבר עתה: הדברים שהטיח ח"כ מוטי יוגב בבית המשפט אינם ביקורת לגיטימית אלא חרפה המביישת בראש ובראשונה את מפלגתו וגם את מפעל ההתיישבות החלוצי שבשמו כביכול אמר את דברי הבלע. אחים יקרים, לא תהיה ממשלה ימנית מזו. מותר לבקר ואפילו בחריפות, ואפשר גם למחות, אבל מי שלא מסוגל לשחק בכללי המשחק הדמוקרטי - שייצא מהמשחק וייתן לאחרים לשאת את מפעל ההתיישבות על גבם.
רק לפני עשר שנים נחרבו קהילות שלמות בפקודת ממשלת ישראל, האם נפלה רוחנו? הרב צ"י קוק נהג לומר שבתקופה הזאת דרושים עצבים של ברזל. ופלדה. לא ליפול למלכודת חוסר הסבלנות, קוצר הרוח, הבעיטה בכל הטוב שכבר ישנו. לא להיכנע לנטייה האובדנית להתרשם ממה שאין. שני בניינים נהרסים אינם סיבה לדרמה. היכן ההיגיון? הרי זה מתכון לתסמונת "זאב זאב", משום שברגע האמת, הציבור הרחב יהיה שָׂבֵעַ מהדרמות הקודמות שבוזבזו לריק.
העם היהודי חוזר הביתה. כתבתי "חוזר" משום שמדובר בתהליך ארוך שנים, מאות שנים עברנו ומאות לפנינו. מי שבוחן את התמונה המדינית, החברתית והפוליטית לפי הצלחות או כישלונות נקודתיים, מתבונן במציאות בעיניים של קַטנוּת ומתקטנן על כל שטות, וכמובן ששום ממשלה אינה לרוחו.
2. מרתק לראות את תמונת הראי שבין כנס
שלום עכשיו לחלק מהתגובות לאירועים בבית אל. בשני המקרים פעל "חוק ההקצנה", שלפיו מכיוון שפני הדברים אינם לרוחו של מאן דהו, הוא פונה לקצה במין טהרנות לאמור "אני את נפשי הצלתי". אדם יכול לרצות יותר - אבל דרושה מידה של בגרות ואחריות להבין שלא תמיד אפשר להשיג הכל. לעיתים כדאי להסתפק במה שיש, מתוך סבלנות כלפי הזמן האוטונומי של התהליך שאינו חופף לזמן הפנימי שלנו.
מהי הטהרנות? חוסר בגרות להבין שמטבע הדברים, התהליך הפוליטי, המדיני והחברתי מחייב פשרות. אם ברצוננו לכלול קבוצות חברתיות גדולות בנות מיליונים, בהכרח עלינו להגיע אל שביל האמצע שידבר למכנה המשותף הרחב.
ב-48 השנים האחרונות שום ממשלה לא החילה את הריבונות המלאה על חלקי המולדת שכבשנו. איני פוחד מטהרנות השפה. כבשנו מה שהיה שלנו וחיכה לנו. לא כבשנו מיישות זרה שהייתה ריבונית על האדמה, ולכן תביעתנו עליה מלאה - היסטורית, משפטית, בינלאומית ודתית. אבל עובדה, שמזה דור וחצי ישראל נמנעת מלהחיל את הריבונות המלאה על לב הארץ.
מצד שני, אנחנו מיישבים את הארץ, דונם אחר דונם, משפחה אחר משפחה, בית אחר בית - בשיטה הציונית הוותיקה והטובה. לרובנו יש סבלנות. מה שלא ייעשה בדור הזה, ייעשה בעזרת השם בדורות הבאים. בינתיים חשוב להתבסס ולחזק את יריעות האוהל הציוני.
אם הריבונות לא הוחלה עדיין, מוכרחים להבין שמבחינת התודעה הקולקטיבית אנחנו עדיין לא בשלים. הייתי שמח מאוד לוּ אומצו מסקנות דוח השופט
אדמונד לוי ז"ל, אבל אי-אפשר להכריח ציבור עצום לבצע מהלך היסטורי עתיר השלכות, מבלי שהוא מוכן לכך. לשם כך דרושה פעולה חינוכית ארוכת טווח. דרושה גם חמלה. לא כולם חלוצים, ולא כולם רואים את הדברים מקרון הקטר. חזונות גדולים עשויים לאיים על החברה, במקרה שהיא אינה מוכנה להם.
לעת הזאת יש אחריות למנהיגי הציבור לא להתלהם. אנחנו אחרי תשעה באב, למודי ניסיון היסטורי. הקנאים לא הושיעונו מעולם. אני מסופק אם שורשה של הקנאות נעוץ תמיד בנאמנות לעם ולארץ. על-פי רוב מדובר בחוסר בגרות לפעול במסגרת אילוצי המציאות וגם במחשבה הילדותית שאלוהים עובד אצלנו.
3. לפעמים נדמה שחסרה לנו עורמה. יש בחלקים בתוכנו נטייה לאהוד גיבורים הנופלים על חרבם. המלך שאול היה ישיר, תמים, ובעיקר לא הפנים את העובדה שכבר מזמן אינו מחפש אתונות אלא מלך ישראל. הוא הלך לקרב האחרון בידיעה שיובס, אבל ימות עם חייליו בשדה. לעומתו, המלך דוד ניחן בעורמה פוליטית וצבאית. הוא ידע לסגת מירושלים כדי לא להתעמת עם בנו המורד, אבשלום, ושלא להחריב את העיר במלחמת אחים - רק כדי להכין את המלכודת למורדים ולחזור לעירו כמנצח. לא פעם חשבתי ששורשי ה"נסיך" שחיבר ניקולו מקיאוולי נעוצים בספר שמואל.
הנטייה הטבעית שלנו היא "שאולית" - להכריז קבל עם ועולם על תנופת התיישבות בחבלי יהודה ושומרון. נקווה שיבוא היום. בינתיים עלינו להתנהל מול קהילייה בינלאומית עוינת המתנגדת לשיבת ציון. בסבך האילוצים יש גם מדינה לנהל, עם כלכלה ומדע וקשרי מסחר וצבא ואיומים וחרמות ושלל מרעין בישין. לשם כך דרושה גם חוכמה מדינית, או עורמה (התרגום הארמי במקרא לעורמה הוא חוכמה) לנווט את הספינה הציונית בינות לקרחונים.
4. הימים אינם ימי שנות ה-80. שני העשורים האחרונים קברו את החלופה המדינית שהשמאל הציע. הציבור בכללותו אומר לשמאל "לא, תודה". במאתיים השנים האחרונות, החוק ההיסטורי היציב ביותר הוא שיבת ציון - בראש ובראשונה לירושלים ולגב ההר, ארץ התנ"ך, ערש לאומיותנו ההיסטורי.
מי שקורא לעלות בדחפור על ביהמ"ש העליון אינו מהווה חלופה להנהגת הספינה הציונית. כך מדבר מי שתודעתו מגזרית. המגזר דואג לבניינים וליישובים ש-ל-ו. בפרספקטיבה צרה כזאת, שני בניינים שקולים למפעל ההתיישבות כולו, ואפשר לאבד את מוראה של מלכות ומה אכפת אם בעקבות זאת איש את רעהו חיים בלעו. אבל מי שמבין שהוא שליח - חלוץ הפועל בשם העם לדורותיו - לא מאבד קשר עין ורגש עם אלה ששלחוהו לפעול את המעשה הגדול ולהכין לדורות הבאים את חבל הארץ החשוב ביותר לזהותנו כעם.
האחריות אדירה. מאז אובדן עצמאותנו בשנת 135, התגלגלנו בשולי ההיסטוריה ובתחתיות ארץ. 67 שנות עצמאות הן פסיק בתולדות עמנו, ומדינת ישראל משולה לתינוק רך בשנים שעלינו להיזהר מאוד שלא לפגוע בו. יש לנו אחריות גם כלפי חלקים חשובים בשמאל הישראלי ואסור לגרום שם להתפשטות הניכור כלפי המדינה והציונות. נזכור את משפט שלמה: האם האמיתית מוכנה לוותר על בנה, ובלבד שיחיה. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
