הדברים הבאים הם "ספקולציה" אינטליגנטית (כך אני מקווה) של מה שאנו קוראים ושומעים על אירן ומפי דובריה באשר ליעדיה הלאומיים והדתיים במרחב המזרח תיכוני. הדברים מובאים כעין תגובות לאמירות כאלה ואחרות שקראתי, כתשובה לשאלה.
המשטר האירני הנוכחי אינו חייב לחוש מאוים כדי "לפרוץ" לפצצה.
אצלו פיתוח היכולת הגרעינית הצבאית היא מטרה אסטרטגית בסיסית. אירן חותרת להגמוניה אזורית ובהמשך למעמד של מעצמה עולמית. את ראיית הדברים הכוללת שלה ואת מהלכיה יש להבין בקונטקסט זה. תפקיד הנשק הגרעיני הוא משולש:
- הגנה מפני איומים חיצוניים;
- העצמת מעמדה הבינלאומי של אירן כמעצמה אזורית ועולמית;
- פיתוח מקורות אנרגיה נוספים על המקורות הפוסיליים, כך שתוכל לתמרן מדינית וכלכלית טוב יותר ולמנף את השליטה האנרגטית שתהיה לה לקידום מטרותיה המדיניות והדתיות. יכולת גרעינית תעצים מאוד את אירן, תהפוך אותה לישות מדינית דומיננטית באזור ותגדיל את חופש הפעולה והתמרון הפוליטיים שלה.
לאירן תוכניות נוספות המשרתות את המטרה הבסיסית ובכללן:
- השתלטות על מרבית מקורות הנפט והגז במפרץ הפרסי
- יצירת רציפות טריטוריאלית ודרכי גישה קרקעיות בין אירן לים התיכון, דרך עירק, סוריה ולבנון.
- הקמת גוש שיעי חזק, הנשען על אירן כמוקד, על המיעוט השיעי הגדול בעירק ועל מיעוטים שיעים בנסיכויות המפרץ ובסעודיה, ולבסוף על חיזבאללה בלבנון.
- תוכנית לאומית להאצת ריבוי האוכלוסין באמצעות עידוד הילודה והקטנת שעורי התמותה.
- ניצול המשאבים הכספיים שיווצרו כתוצאה מהסרת הסנקציות ורכישת עמדה דומיננטית בשוק העולמי של אנרגיה ממקורות פוסיליים (Fossils), לפיתוח מואץ של הכלכלה האירנית ושל עודפי המט"ח שלה, כמנוף מדיני-אסטרטגי נוסף לחיזוק מעמדה האזורי והעולמי.
אירן קוראת היטב את תמונת חוסר היציבות במזה"ת ואת האפשרויות שחוסר היציבות מזמן לה ונחושה לנצל מציאות זו. אירן גם מבינה שחוסר יציבות משקפת מצב של אי-וודאויות שאחת מהן עשויה להיות מלחמה כוללת בין הסונים (כ-80% מהמוסלמים בעולם) לשיעים (כ-20% מהמוסלמים בעולם) על ההגמוניה בעולם המוסלמי. הכרעה במאבק זה עשויה להקל מאוד על התהוותה של "התנגשות ציביליזציות", במתכונת אותה תיאר הנטינגטון בספרו הידוע בשם זה. גרעיני היסוד להתנגשות מסוג זה כבר קיימים וכוללים את האיסלאם הפונדמנטליסטי כאידיאולוגיה יישומית, את אירן כליבת העולם המוסלמי היה ותגבר במאבק בין הסונה לשיעה ואת דאעש ואירגונים סונים פונדמנטליסטים אחרים כליבת ההגמוניה הסונית בעולם המוסלמי היה ואירן תובס ע"י הרוב המוסלמי-סוני. בראיית המטרה הסופית - הגמוניה מוסלמית עולמית - אין הבדל בין הפונדמנטליסטים בצד השיעי והסוני. ההבדל קיים בניואנסים ובדגשים שיחיל כל אחד מהם על הדרך ועל האופי של הגמוניה איסלאמית עולמית היה ותושג.
האסימטריה ואי-היציבות האזורית, עשויות להעמיד בפני אירן שתי סכנות: תסיסה פנימית והתאגדות סונית חיצונית שתבקש להכותה ולהביסה. תסיסה פנימית תחליש את אירן מבפנים ותאיים למוטט את משטר האייתולות. מול סכנה זו אירן בכל מקרה לא תוכל להשתמש בנשק גרעיני. זו הסכנה הקרובה והמיידית יותר והמלחמה בה תהייה כלכלית, דיקטטורית במהותה השלטונית ומשפטית. הסרת הסנקציות מאירן והזרמת סכומי כסף ענקיים אליה תוך זמן קצר, מכוונים לחזק את המשטר ואין ספק שהמעצמות שחתמו על ההסכם עם אירן מבינים זאת. נשאלת, אפוא, השאלה מה ראו המעצמות לנגד עיניהן כאשר החליטו בעיניים פקוחות לחתום על הסכם שמחזק את המשטר האירני הקיצוני הקיים? לכך יש תשובות ספקולטיביות אחדות, אולם הואיל וארה"ב הייתה הגורם הדומיננטי בניהול המהלך, סביר להעריך שהייתה דומיננטית גם בהתוויית "נוסחת הפתרון".
אובמה הבין שיצירת תוהו ובוהו באזור, שהוא היה מאדריכליו הראשיים, אינו מוביל לשימור המבנה המדינתי ושינוי המשטרים המושחתים לדמוקרטיות נוסח המערב; הוא מוביל להתפוררות, לכאוס ממשלי, לכאוס חברתי, לתנודות אוכלוסייה ענקיות, להתגברות הטרור ולאיומים חדשים על המערב.
אובמה איננו אוהב "להרטיב את הידיים". הוא למד שעור מאלף מההיסטוריה האמריקנית מאז מלחמת קוריאה ועד לימיו של בוש בעירק ובאפגניסטן - מוטב "להנהיג מאחור" ולתת לאחרים לעשות את העבודה "המלוכלכת". כשעמד על סף החלטה אם לתקוף בסוריה אחרי שזו הפרה את התחייבויותיה הבינלאומיות ועשתה שימוש נרחב בנשק כימי נגד אזרחים, נסוג מהתחייבות מפורשת שנתנה ארה"ב קודם לכן, ועיצב לעצמו דרך מילוט נוחה יותר. דרך מילוט זו בנויה על 31/2 עוגנים מדינתיים מקומיים: אירן, טורקיה, מצרים וסעודיה וישראל - בסדר עדיפויות זה. אירן - שיעית, טורקיה, מצרים וסעודיה - סוניות וישראל - בשל עוצמתה הצבאית תורמת ליציבות באגן המזרחי של המזה"ת ותוכל לתרום יותר אם יושג פתרון לבעיה הפלשתינית, אבל אינה משולבת באף אחת משתי הקבוצות האחרות - חיכוך מקומי מבוקר כמקדם של ייצוב גלובלי יותר.
בראיה זו גלומות שתי טעויות קשות: ראשית, העוגנים שבחר לייצוב האזור נמצאים משני עברי המתרס המוסלמי ועשויים להמצא בעימות חריף ביניהם תוך זמן לא רב. שנית, העימות הפנים-מוסלמי עשוי לעצב מערכי-כוחות חדשים ובעלי עוצמה מוגברת, שכל אחד מהם יהווה איום מסוכןלישראל. אלא שהעולם המוסלמי יודע לנהל מאבקים פנימיים רבים בין פלגיו השונים ובה בעת לשתף פעולה במאבק משולב נגד ה"כופרים", אם היסוד המניע את המאבק הוא איסלאמי-דתי ולא מדיני. כאן טמון הסיכון הגדול. במציאות שבה היסודות המדיניים מתפוררים והיסודות הדתיים מתחזקים, משחק אובמה באש כאשר הוא סומך על יציבות המבנים המדיניים כגורמים מייצבים מול האיסלאם הפונדמנטליסטי.
על אירן בעלת מרות ההתפשטות הנ"ל מאיים גם איום חיצוני של התאגדות כוחות סוניים מיליטנטיים בשיתוף וחסות של מדינות סוניות כמצרים, סעודיה, טורקיה, ירדן, תימן ונסיכויות המפרץ ולצידם ארגונים כדאעש, אל-קאעידה ואחרים והכרזת ג'יהאד נגד אירן. התפתחות כזו עשויה להביא למעורבות של כוחות סוניים מחוץ לאזור ובכללם המוג'אהידין האפגנים וגורמים מפקיסטן בעלת היכולת הגרעינית המוכחת. מול התפתחות כזו, תצטרך אירן חיזוק בדמות יכולת גרעינית צבאית, אוטונומית ומוכחת. גם אם לא יופעל במאבק כזה נשק גרעיני הלכה למעשה, "לנוכחותו" בזירה יהיה ערך אסטרטגי חשוב ואולי מכריע.
את החשבון האמריקני קשה מאוד להעריך, משום שנתיב השכל הישר-הישר בו עקלתוני ופתלתל. אחת הספקולציות שחוזרת על עצמה בתקשורת מפעם לפעם, גורסת שלאירן מחויבות כלפי ארה"ב - שאינה כלולה ככל הנראה בהסכם הגרעין האחרון - להלחם בדאעש ולהכותו. אפשר שהדבר נכון משום שיש בו לא מעט הגיון מעשי ואסטרטגי: קיצוץ כנפיו של הטרור הפונדמנטליסטי המאיים על אירופה וארה"ב וגם החלשת גורם עויין שעשוי להיות יריב סוני מרכזי לאירן בדרך הגשמת מטרותיה העקריות. שאלת המפתח היא איזה חופש פעולה "הבטיחה" ארה"ב לאירן אם תמלא את חלקה בתפקיד משמידת הארגונים הסונים הפונדמנטליסטים ומה תקבל בתמורה.
משאלה כללית זו נגזרת שאלה נוספת בדבר ההשלכות של מחויבות כזו, אם ניתנה, על האינטרסים הישראלים, על-רקע עמדותיה של אירן כלפי ישראל ומול האינטרסים שלה בסוריה ובלבנון.
בהסכם עם אירן הציב ממשל אובמה סדר עדיפויות מאוד לא ידידותי לישראל ומאוד לא נוח לה. בשיקולי "בעד" ו"נגד" הביקורת הישראלית על ההסכם, צריך לקחת בחשבון גם פן זה של הדברים. לאור עמדת ארה"ב במבצע צוק איתן, כאשר הטילה אמברגו על נשק לישראל תוך כדי לחימה, אומנם לא סיכנה אותה באופן חמור במקרה זה, אבל מי שמהמר על סיוע צבאי אמריקני לישראל מול אירן ובני בריתה - מהמר בגדול.
השיקולים האסטרטגיים והצבאיים בנסיבות הקיימות במזרח התיכון חשובים מאוד, פתלתלים ומחזירים יותר שאלות מתשובות. לאחר שייתם המאבק על ההסכם עם אירן בקונגרס האמריקני, בין אם יעבור ובין אם יכשל, צריך הדיון העקרי של ישראל עם ארה"ב להתרכז בתפיסה המדינית והתהליכית של המזרח התיכון ובאסטרטגיה המשותפת שיש לעצב מולה. ללא הבנה יסודית משותפת של התהליכים ומשמעויותיהם ונכונות הדדית להתחשב באינטרסים חיוניים של הצדדים, יקשה מאוד לעצב שיתוף פעולה מעשי; הגודל היחסי של המדינות אינו משנה כאן - ראיית הדברים והשקפת העולם מכריעים יותר.
סביר להניח שאם תמשיך אירן במימוש מדיניותה האזורית כפי שתוארה לעיל, תהייה ישראל חייבת לשקול ברצינות מהלכים נגד אינטרסים אירנים, לפחות באזורים הקרובים לגבולותיה. השאלה תהייה היכן תעמוד ארה"ב במצבים אלה ואיזה מחיר תדרוש תמורת "הבנות" מעשיות עם ישראל. ליישור הקווים, אין די באספקת עוד נשק קונבנציונלי לישראל בכמות כזו או אחרת.
