בעיתוי מפתיע הזדמן לי לקרוא בזה אחר זה שני חיבורים המתייחסים לחוגים משיחיים שונים הפעילים בשולי חברה הישראלית, ושלדעת מחבריהם מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אזהרתה של פרופ' רחל אליאור כלולה במסה בשם "מחיר המשיחיות" שבגלל אורכה (53 עמ') התפרסמה בשני חלקים בכתב העת "כיוונים חדשים" (חלק א' בחוברת דצמבר 2014 וחלק ב' בחוברת יולי 2015). אזהרתו של ישי שריד מומחשת בדרך עלילתית ברומן אפוקליפטי ששמו - "השלישי" (עם עובד ספרייה לעם 2015, 259 עמ') - המעיד על נושאו.
מאחר ששני החיבורים כה שונים באיכותם, נדון בהם בנפרד, אך לא לפני שנביע את התמיהה הבאה: הדפסתם של חיבורים אלה בסמיכות זמן יוצרת את הרושם שהתבטאותם הגלויה של הפעילים בחוגים משיחיים אלה על שאיפתם להקים על הר-הבית את המקדש השלישי, היא כיום האיום המיידי והמסוכן ביותר על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית ודמוקרטית - מסוכן יותר מהנשק הגרעיני שמפתחת אירן, יותר מהנשק הטילי שאוגרים חיזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה, ויותר מדאעש המתקרב לגבולות ישראל מחלקים ניכרים של סוריה בצפון, מחצי-האי סיני בדרום ומירדן במערב בדהירתו להקמת "המדינה האיסלאמית".
רושם זה הוא מוטעה, כמובן, שהרי גם מפירוט העובדות שאספה פרופ' אליאור -הכולל את שמות היישובים שבהם מרוכזים החוגים המשיחיים (במאחזים "אש קודש" ו"חוות
גלעד" ובהתנחלויות בת עין, עלי, איתמר, יצהר ותפוח), וגם את שמות כל הרבנים המעודדים שם צעירים לבצע פעילות שהיא בלתי חוקית בעליל (שפעולותיה הוגדרו זה מכבר כ"תג מחיר" ו"נקמה") - אפשר להיווכח שהתופעה אומנם מטרידה ומצדיקה מעקב תמידי אחרי פעיליה, אך היא מוגבלת בהיקפה וניתנת לשליטה על-ידי רשויות אכיפת-החוק של המדינה.
ולכן אין להגזים בסכנתה של תופעת המשיחיות כל עוד זו קיימת בתחום חופש האמונה וחופש המחשבה, כפי שאכן משתמע מהקטע הבא של מחברת "מחיר המשיחיות": "חוגים אלה המקדישים את מרצם לקידום חזון הקמת בית המקדש השלישי בדורנו, רואים בכך מהלך מכריע בחשיבותו הכולל את חידוש עבודת הקודש של משמרות הכהונה ועבודת הקורבנות, המַתְנה לדעתם את בוא הגאולה, את שינוי הריבונות ואת שינוי פני האזור בכל הממדים. ...קבוצות אלה, המגדירות עצמן כמתנגדות לממסד, מביעות את רצונן לחולל שינוי תודעתי, אֶמוּני, דתי, תרבותי, חברתי ופוליטי שיביא להקמת בית שלישי ויביא לפי דעתן לשינוי מהותי ביחסי עם ישראל ואלוהיו, מזה, וביחסי העם ושכניו, מזה". לשון העתיד בציטוט זה מוכיחה שאליאור רואה צל הרים כהרים, וחשוב יותר: שהיא יודעת לאמוד כבר כעת, בעוד הפרוץ בחזונם עולה על העומד, את מחיר המשיחיות של יריביה האידיאולוגיים - שבהווה הוא עדיין בבחינת פֵירות שטרם באו לעולם.
בדיית "שתי הלשונות"
מה מניע אפוא חוקרת רציונלית ונבונת דעת כמו אליאור להפריז כל כך הן בהיקפה של תופעת המשיחיות, הן בחומרתה והן במחיר שהיא כבר גובה מהחברה הישראלית? התשובה על תמיהה זו מתבררת ממבנה המסה "מחיר המשיחיות". המסה אינה אוחזת מיד את השור "המשיחי" בקרניו כדי להורידו על ברכיו, כפי שפועלים הנועזים יותר מבין לוחמי השוורים, אלא בוחנת אותו מצד זנבו: "היסטוריונים של מדינת ישראל במאה העשרים ושתיים...ישאלו קרוב לוודאי, מה היה המכנה המשותף בין
מתנחלים ימניים לדמוקרטים שמאלנים, בין חרדים לחילוניים, בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, בין עולים לוותיקים, בין מזרחיים לאשכנזים... בין המצדדים במדינת ישראל כ'מדינת העם היהודי' לבדו, לבין הרואים בה 'מדינת כל אזרחיה'...התשובה המפתיעה היא
שהמכנה השותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל, החלוקים אלה על אלה במחלוקות נוקבות על כל נושא...הוא
השפה העברית".
בהכרזה שהשפה העברית היא המכנה המשותף היחיד המלכד והמאחד את כל "החלוקים אלה על אלה" בחברה הישראלית המשוסעת, מאחר "שאין בין חלקיה השונים שמץ סולידאריות או ערבות הדדית", הייתה צריכה אליאור לחתום את המִנְשָׁר שלה אל האומה בתביעה תקיפה, שהמדינה תשקיע משאבים גדולים יותר בהוראת השפה העברית ובהפצתה הנמרצת בפזורה היהודית בעולם. אך היא בחרה משום מה דווקא להכחיש מיד את בשורת "המכנה המשותף" שאך זה הרנינה בו את לבנו: "אולם לאמיתו של דבר, כפי שיתברר בהמשך הדיון, אין רק לשון עברית אחת, אלא קיימות אלה לצד אלה (מאז סיום מלחמת ששת הימים - י.א.) שתי שפות עברית שונות...הלשון הראשונה היא
הלשון המְשַתֶּפֶת, הפונה לכל אדם הכפוף לגבולותיו של השיח האנושי הדמוקרטי בעולם המודרני, לשיקול הדעת התבוני ולהכרעה האנושית האוניברסאלית, המכבדת את בני האדם כולם כשווי ערך וכשווי זכויות...ו
הלשון המְבַדֶלֶת, הפונה רק לאדם היהודי, הרואה בציונות תנועת תחייה לאומית-דתית-משיחית-טריטוריאלית המתייחסת לכל תחומי 'הארץ המובטחת', ולא רואה בה חזון אנושי-מוסרי כולל, המתייחס לכל בני האדם הגרים בתחומי מדינת ישראל". (כל ההדגשות בציטוטים אלה מופיעים במקור).
להבלטת ההבדל בין "שתי הלשונות", מפרטת אליאור את אוצר המילים השונה של כל אחת מהן. "הלשון המְשַתֶּפֶת", שהיא השפה החילונית-ליברלית של הישראלים המתונים והנאורים מהשמאל, כוללת את מושגי היסוד הבאים: "חירות, שוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה, רב-ממדיות תרבותית...חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית על פני מִנְעַד רחב, מתוך הממדים הרבים של ההתנסות האנושית, בגבולות החוק במדינה דמוקרטית". ואילו "הלשון המְבַדֶלֶת" היא שפתם הדתית-מיסטית של המשיחיים מהימין "המשבצים בדבריהם ביטויים כגון: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש', 'קדושת הארץ', 'מלכות ישראל', 'דעת תורה', 'הבטחה אלוהית', 'אלוהי ישראל', 'אבינו שבשמים', 'משיח צדקנו'... 'נחלת אבותינו', 'הארץ המובטחת'".
מה השיגה פרופ' אליאור על-ידי מיון המושגים ומטבעות הלשון הללו לשתי קבוצות ועל-ידי שיוכם ל"שתי לשונות"? הן היא לא תרמה בעזרת מיון זה אבחנה מועילה לחקר הבלשני של השפה העברית, אך לעומת זאת הפקיעה מהמשתייכים ל"מחנה הלאומי" את כל הערכים שמנתה המחברת כשייכים בלעדית לדוברים ב"לשון המְשַתֶפֶת" (ובכללם: שלום, הומניזם ונאורות), וכמו-כן הדירה מהמשתייכים ל"מחנה השלום" את כל הערכים של מורשת התרבות הלאומית ששייכה המחברת רק לדוברי ב"הלשון המְבַדֶלֶת" (ובכללם: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש' ו'אלוהי ישראל').
התנעת המחלוקת מחדש
ואנו, שהכרנו עד כה הבחנות בלשניות שונות בחקר השפה העברית, כגון: "שפה גבוהה" מול "שפה נמוכה", "שפה רזה" מול "שפה דשנה", "שפה תקנית" מול "שפה משובשת", "שפת
לימודים" היונקת מהמקורות בספרות הדורות מהעבר מול "שפת החיים" המתעשרת בהתמדה מפי דובריה וסופריה בהווה, עומדים פעורי פה מול "הגילוי" של פרופ' אליאור, שמכאן ואילך ניתן לפצל את השפה העברית ל"שתי לשונות" בעזרת אבחנה שאין לה שום אחיזה בחקר הפילולוגי - לא שלה, ולא של כל שפה אחרת בעולם. הבחנתה היא
סוציולוגית-פוליטית: "שתי לשונות אלה, ששורשן המשותף מעוגן בעברית ההיסטורית ובעברית הישראלית, בספרייה הענפה של העם היהודי, בלשון הקודש ובלשון התפילה, בהלכה ובקבלה, בלשון דור התחייה וההשכלה ובלשון האֶמוּנית-הישראלית, מתנכרות האחת לרעותה, מדירות האחת את רעותה ומתעלמות האחת מרעותה, שכן הלשון המְבַדֶלֶת מבקשת להכחיש את הדיכוי, הכיבוש, הביזוי והנישול, האפליה וההשכחה, הכרוכים באופן בלתי נמנע במשיחיות הטריטוריאלית הקרויה התנחלות (בשפה המְשַתֶפֶת) או התיישבות (בשפה המְבַדֶלֶת)".
ציטוט נוסף מתוך המסה "מחיר המשיחיות" יבהיר היכן במפה הפוליטית מציבה פרופ' אליאור את עצמה ונגד מי המציאה את התפצלות השפה העברית ל"שתי לשונות": "הלשון המְבַדֶלֶת המדברת ב'שפה של קודש' כאמור לעיל, מכוננת תודעה חדשה המשנה את פני הממשות ההיסטורית, שאין בה שום קדושה, אלא יש בה שליטה כוחנית של עם אחד על עם אחר בניגוד לחוק הבינלאומי, ויש בה כיבוש, נישול, דיכוי, גזענות, גזל, הסתה וביזוי. חוגים הדוברים בלשון המְבַדֶלֶת רואים רק במסורת היהודית - החל בהתנחלות מימי יהושע בן נון, עבור בהתיישבות בכל ארץ ישראל המקראית, וכלה בבניין המקדש בימינו...את התשתית לחיים הראויה לכל שבח. ואילו ברב-המערכת התרבותית החילונית-דתית, הפתוחה והסובלנית, הנוצרת, בוחרת, מבקרת, שומרת, מנחילה ויוצרת, הנעשית בידי ציונים בני זמננו, המדברים בלשון המְשַתֶּפֶת ומחוללים את פני המציאות בעבר ובהווה בגבולות העולם, היא רואה מפעל ראוי לגינוי".
מאחר שהתברר, באמצעות "הגילוי" הבלשני, כי בחברה הישראלית קיימת מחלוקת אידיאולוגית בין הדוברים בשפת הקודש המְבַדֶּלֶת לבין הדוברים בשפת החול המְשַתֶּפֶת, ביקשה אליאור בסך-הכל להתניע מחדש את הוויכוח המנומנם בין השמאל הציוני ("מחנה השלום") ובין הימין הציוני ("המחנה הלאומי"). אחרי שהוויכוח הגיע זה מכבר למיצוי ברמת ההנמקה בשני ספרי יסוד שנימקו היטב את ההשקפות המנוגדות: "חיי עם ישמעאל" של
משה שמיר ב-1968 ו"ארץ הצבי" של לובה אליאב ב-1972 - מוטב היה אילו הניחה בכלל לשפה העברית, כדי לאפשר לה לשמור גם להבא על מעמדה הייחודי בתרבות הלאומית בתור
"המכנה המשותף היחיד לכל היהודים תושבי מדינת ישראל".
אילו נמנעה אליאור מהתנעת הוויכוח הממוצה הזה בעזרת האבחנה הסוציולוגית-פוליטית המופרכת בדבר התפתחותן של "שתי לשונות" בשפתנו - לשונו המְשַתֶפֶת של השמאל הציוני ("מחנה השלום") ולשונו המְבַדֶלֶת של הימין הציוני ("המחנה הלאומי") - כדי לשסות את שני המחנות זה נגד זה, הייתה מאפשרת למשתייכים לשניהם להשתמש בחופשיות בכל אוצר המילים, מטבעות הלשון והניבים העשיר של השפה הלאומית בהידברות החייבת להימשך בין שני המחנות האידיאולוגיים הגדולים, שמטרתם היא בעיקרה משותפת:
לקיים ביחד את הישגה הראשי של הציונות - את המשך ביסוסה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי בארץ-ישראל כמדינה דמוקרטית המבטיחה זכויות מלאות ושוות לכל אזרחיה.
יתר על כן: היה על אליאור לשער מראש, שעל-ידי התנעת המחלוקת שפילגה את החברה הישראלית לשני מחנות שווי-גודל מסיום מלחמת ששת הימים ואילך, בעזרת הכפפתה של השפה העברית לחוקי התקינות הפוליטית של לשון המחנה שלה ("מחנה השלום"), לא תעמיק במשהו את השיח האידיאולוגי המתקיים בחברה הישראלית, אלא רק תשטיח אותו. הרי ההכפפה של השפה הלאומית לדרישות התקינות הפוליטית של אחד המחנות - והיא ההצעה המונחת ביסוד המסה שלה - תניב רק התכתשות מילולית ברמת העלבונות הפרחחית שכבר טעמנו את חידושיה במערכת הבחירות האחרונה, כשדובר מ"מחנה השלום" ניסה לגמֵד את גודלו של "המחנה הלאומי" באמצעות ההכרזה "אתם רק קוֹמֶץ" -שממש הזמינה שמישהו מ"המחנה הלאומי" ישיב לו לאותה מטרה בהכרזה ו"אתם רק פֶּלַח בחברה הישראלית".
אמיתוֹת החזון הציוני
בשלב הזה כבר הבין ודאי הקורא שפרופ' אליאור לא "יצאה חוצץ" במסתה זו רק נגד "נאמני הר-הבית" המשיחיים, שאכן מתריסים באמצעות חזונם (להקים בהר-הבית את בית המקדש השלישי) "כנגד המציאות הגיאו-פוליטית דתית הקיימת, שבה על הר-הבית, מקום המקדש היהודי לפני אלפיים שנה, עומד מזה 1,323 שנים חראם אל-שריף, הכולל את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה, המקום הקדוש לעולם המוסלמי הנמצא בשליטת הוואקף", אלא נגד כלל המחזיקים בתורת ארץ ישראל השלמה, ובראשם נגד הישראלים שבחרו ליישב את יהודה ושומרון - כולם אנשים מציאותיים לחלוטין שפעילותם אינה מתמקדת כלל בהקמת בית המקדש השלישי, אלא בחיזוק אחיזתם בשטחי המולדת החיוניים לקיומה של מדינת היהודים היחידה בעולם מול כל הארגונים הג'יהאדיסטיים הפועלים למחיקתה מעל מפת המזרח התיכון.
ובלשון אחרת: בשיטה דמגוגית ידועה הבליטה אליאור את סכנתם של "המשיחיים" ופיזרה עננת הפחדה שהנה הנה עומדים הם לגרור את המדינה למלחמת דת בנושא הבעלות על הר-הבית, אך ורק כדי להצמיד להזיותיהם של הקיצוניים מבין "נאמני הר-הבית" את הציבור הגדול המפוכח המרוכז בהתיישבות החדשה ביהודה, בשומרון ובגולן - חלוציה הנוכחיים של הציונות (או במצוות ה"גילוי" הבלשני של פרופ' אליאור: "חלוצים" במושגי "הלשון המְבַדֶּלֶת", ו"מתנחלים" במושגי "הלשון המְשַתֶפֶת"...).
חלוצי התיישבות זו מחזיקים בהשקפה מציאותית לחלוטין בנושא "הסכסוך" ועתיד "השטחים", וכזו היא בתמצית: כל עוד מטפחים ערביי ארץ-ישראל את נרטיב הנַכְּבָּה ("מה שאיבדנו במלחמת 1948 הוא עניין שיוסדר רק במלחמה" - נדרו של הסופר הפלשתיני ר'סאן כנפאני בנובלה "השיבה לחיפה" משנת 1969), וכל עוד הם מציבים כתנאים לשלום את הנסיגה לגבולות 1967, את "זכות השיבה" של "הפזורה הפלשתינית" לתחומי ישראל בגבולות הללו, את אי-ההכרה במדינת ישראל (אפילו בגבולות שביתת הנשק משנת 1948) כמדינת הלאום של העם היהודי ואת אי-הסופיות של הסכסוך בהסכם השלום (שאומנם ייחתם במסגרת ההוּדְנָא, אך לא יחייב את הפלשתינים בדורות הבאים) - כל עוד אלה תנאיהם לשלום הזמני שהם מוכנים להציע למדינת ישראל, יש לחזק את ההתיישבות של "המתנחלים" ואף להרחיבה בחלקי המולדת הנחוצים להשלמת חזונה הטריטוריאלי של הציונות:
מדינת יהודים בהיקף המירבי האפשרי בין הירדן לים התיכון - כזה שיספיק לכינוסה המדורג של כל הפזורה היהודית בעולם בתחומיה של מדינת הלאום של העם היהודי בציון.