הייתה מדינה

הייתה מדינה, שקשה לי לכתוב את צירופי האותיות המרכיבות את שמה. באותה מדינה פעלה מפלגה, שהצליחה לנצח בשנת1933 בבחירות דמוקרטיות. מפלגה, שגם את שמה איני מסוגל להעלות על הכתב. מפלגה, שמנהיגה החליט להשתית את כל יהבה של המדינה רק על חוסנה הצבאי עם שלל אמירות בדבר עליונותה התרבותית. גם את שם המנהיג אינני מסוגל להקליד במקלדת. אותו מנהיג לא בזבז זמן ועד 1936 עמד לרשותו חיל יבשה גדול מושתת על שריון וכן עוצמות גדולות של חיל אוויר. חיל אוויר מצויד במפציצים ארוכי טווח, במפציצי צלילה ובטילים אימתניים. וכשיש עוצמות צבאיות, יש מי שחותר בכל מחיר להוכיח את יעילותם של אמצעי הביטחון, והעוצמות שפותחו בפיתוחים מעוררי פליאה. כך קרה, שאותו מנהיג, שאינני מסוגל להקליד את שמו, בשנת 1939 נתן פקודה, שהוכיחה בפועל את מלוא עוצמתו הצבאית. להוכחה זו היו מחירי דמים בדמות עשרות מיליוני בני אדם שנהרגו, וערים שלמות שהפכו לאיי חורבות. הכוח, שביקש להוכיח את מלוא עוצמתו ב-1939, נחל תבוסה מוחצת אחרי שש שנות דמים ב-1945. ישנה מדינה, שאני כן מסוגל להקליד את שמה, כי אני אוהב אותה. אני קשור אליה, אני בן לעם שחי על אדמתה, קשור אל שפתו ואל תרבותו בכל נימי נפשי. מתוך אותו קשר אני כואב עשרת מונים כל פעם, שהמדינה, אותה אני אוהב, עולה על שרטון של כוחנות ודחייה על הסף של כל אמירה ערכית הנשמעת על-ידי אנשי רוח. כזהו המקרה המצער, שהביא את ארצי לכלל חורבן ביתה הלאומי בשנת 586 לפני הספירה. בשנים, שקדמו ל-586 לפני הספירה, התפתה המלך האחרון ביהודה, לפרץ הגעש הלאומני שהציפו את הארץ נביאי שקר. עוצמות הכוח המדומה,שצבר צדקיהו בעידודם של נביאי שקר, העלו אותו מהר מאוד על שרטון, שראה במלחמה כנתיב חיים יחיד לעם ישראל. תוכחותיו ואזהרותיו של איש רוח בן העיירה ענתות, ירמיהו, לא הועילו למנוע את המלחמה. כשאווירת המלחמה השחירה את פני הארץ היקרה, פעולתו האמיצה של איש הרוח נגד מלחמה הייתה מלווה בגילויי אלימות אימתנית כלפיו. הוא עונה קשות באשמת שווא, כי הוא פועל בשירות האויב, במיוחד בעיצומה של מלחמה, ויש לו קשר איתו - "וַיִּקְצְפוּ הַשָּׁרִים עַל יִרְמִיָהוּ וְהִכּוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֲסוּרִים ... (ירמיהו ל"ז 12) למרבה הכאב, אותה מלחמה הסתיימה בחורבן הבית הלאומי הראשון. ומכאיב יותר, שלא למדו את לקחה, והלאומנות הכוחנית חסרת המעצורים הביאה על העם את החורבן השני מהר מאוד בשנת 70 לספירה. חלפו קצת יותר משישים שנה והארץ היקרה לי חשה על בשרה מכת דמים נוספת. אנשי רוח בעיצומה של אווירה לאומנית מסמאים את העם, ההולך שולל אחרי רבי עקיבא ומשיחו, בר כוכבא, ובשנת 135 לספירה טובלת הארץ הזו במרחץ דמים ההורס כל נדבך לאומי קיומי, ואני מוסיף בכאב גם כל נדבך דתי. אני משתף את הקורא על מה הרהרתי, כאשר ראיתי אלימות בריונית של מתנחלים על גב הר שומרון מכה כפריים, שרק ביקשו להגן על מטעי זיתים, שכבר יותר ממאה עשרים שנה ניצבים על מקומם. אני משתף את הקורא ממה אני ירא, כשבמרחק של סיגריה ממרכז של תרבות יפה, מוזיקה פילהרמונית וספרות, אולמות מלאים של שוחרי תאטרון וקולנוע מתנהלת מלחמה בלתי פוסקת בין עם, המבקש חרות לאומית, ובין עוצמה צבאית יהודית, הנחושה להיות סכר לכמיהה זו. אני כואב את עוצמת הפער בין חיי תרבות שופעים ותוססים בכרך הסואן, בו אנחנו חיים ובין עוצמת האלימות על ספו של מורד, שפושט מעליו את כל ערכיו התרבותיים, כשהוא חמוש בעוצמה צבאית רק כדי לדכא מאוויים לחרות לאומית של עם שחי כאן, ובתוכנו רבים קובעים לו שהוא אינו עם. אני כואב גילויי נישול בשם קושאן מימי אברהם אבינו, שחדר לשיח שלנו ומקבל לגיטימיות. כשמגגות הבתים בהתנחלות "מעלה זיתים" שמעתי קריאות - "בוגדים", "עוכרי ישראל" לעבר מפגינים יהודים, שבאו רק להביע סולידריות עם ערבים תושבי ראס אל עמוד, למעשה שמעתי קולות מימים רחוקים - את פשחור בן אמר, המנאץ את ירמיהו הנביא, היוצא נגד שכרון הכוח והמלחמה. כשראיתי את השוטרים מכים מפגינות לא אלימות וגוררים אותן לרכב האסורים, משם לבית האסורים במגרש הרוסים, ראיתי שם את ירמיהו הנביא המובל אל המהפכת. בשבת, כשנסעתי לכפר דומא, במחסום של עובדי קבלן שעצר אותנו לשעה קלה נדדו מחשבותי לעברם של אירועים, שהחלו אי-שם ב-586 לפני הספירה - על בית שהיה ונחרב, על ארץ שהייתה ונחרבה, על עם שהיה ויותר מדי רבים מתוכו קיפחו את חייהם. בכותבי שורות אלו אני נוצר בלבי תקווה, שתסריט זה לא יקרום עור וגידים. שלא יתרחש התסריט האימתני - הייתה כאן מדינה.