שביתת הרעב של איש הג'יאהד האיסלאמי מוחמד עלאן העלתה את אחת הסוגיות המורכבות בתחום הביו-אתיקה והיא נושא ההזנה בכפייה של אסיר ביטחוני המביע את מחאתו הפוליטית בשביתת רעב. סוגיה זו מורכבת משום שהיא מערבת הן את שיקול הממשלה הקיימת שמעבירה בחוק בכנסת את האישור להזנת אסירים בכפייה והן את עמדתה של ההסתדרות הרפואית שפועלת על בסיס הקוד האתי הרפואי שלה הנשען על אמנות בינלאומיות ואף עתרה לבג"ץ על עצם חוקתיות החוק שהממשלה העבירה בנושא.
לטענת הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל), הזנה בכפייה מוגדרת בכללי האתיקה הרפואית בעולם כעינוי ומשכך אסור לרופאים ליטול בה חלק. בחוק זכויות החולה 1996 נקבע כי כל טיפול רפואי דורש הסכמה מדעת של המטופל בכתב, בעל פה או בהתנהגות כאשר סעיף 15 2) קובע כי "בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול רפואי, שיש לתתו בנסיבות העניין בהקדם, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה בהתקיימם של תנאים מסוימים. כלומר, ההכרעה עצמה היא ברמת בית החולים וועדת האתיקה הרפואית לא ברמת המדינה או בית המשפט, מאחר שמקצוע הרפואה הייחודי שם דגש על איזונים עדינים הבנויים על אמון בין הרופא למטופל.
מנגד, טוענת הממשלה ושרים בממשלה כמו
גלעד ארדן שהעלה את הצעת החוק החדש על הזנה בכפייה כי "מטרת שביתות הרעב היא להלך על מדינת ישראל אימים ולהביא לשחרור מחבלים, אנחנו נעביר את החוק בהקדם ולא נאפשר את הדבר הזה".
השגת תכלית מוסרית מוצדקת
התוצאה שנוצרה היא - קונפליקט ברמת המשפט בין סעיפים בחוק זכויות החולה לבין חוק הזנה בכפייה, קונפליקט בין חוק הזנה בכפייה לבין כללי האתיקה הרפואית המוצגים בעמדתה הרשמית של הר"י ובמסגרת עתירתה לבג"ץ. על כל הבעיות האלו נוספה גם" בעיית הידיים המלוכלכות". בעיה זו הנחקרת בתחום האתיקה מוגדרת כמצב בו איש ציבור או איש מקצועי נאלץ לבצע מעשה שנחשב כמעשה שיש בו עוון מוסרי ואי צדק (הזנה בכפייה/עינוי חשוד או אסיר לענייננו תוך הפרת זכויותיו) אבל נאלץ לעשות זאת על-מנת להשיג תכלית מוסרית אחרת כמו מניעת פיגוע ונזק גדול יותר.
במקרה שלפנינו, התכלית המוסרית הראויה מבחינת עמדת הממשלה היא מניעת מצב בו שביתת רעב של אסירים ביטחוניים תמנע מהמדינה וזרועותיה פעולות חיקור חשודים בטרור ותיאלץ אותה לפעול בניגוד לאינטרסים הביטחוניים של כלל התושבים ובכך תימנע השגת התועלת/ביטחון למירב האנשים. הקונפליקט בין סעיפים בחוק זכויות החולה לבין חוק ההזנה בכפייה והדילמה של הרופא בבעיית הידיים מלוכלכות מציבה אתגר לא פשוט לאנשי אתיקה וחוק המתמודדים בתוך מציאות פוליטית מורכבת בה אין "פתרונות בית ספר" לבעיות החדשות העולות ורק דיאלוג מכבד בין אנשי רפואה ומקצוע, אנשי משפט ופוליטיקאים יכול אולי למצוא את האיזון הראוי אם יש כזה, בין שמירה על זכויות המטופל/אסיר והאתיקה הביו רפואית לבין יכולה של הממשלה בחקיקה למשול במציאות בה אנו חיים בישראל.
דומה כי שני הצדדים - הממשלה וההסתדרות הרפואית עלו על עץ גבוה ובית המשפט העליון נאלץ שוב כמו במקרים רבים קודמים לפתור את הבעיה הסבוכה. ייתכן שמדינת ישראל צריכה להפעיל בשיקול דעת רב יותר את כלי המעצרים המנהליים על-מנת שעמדה נחרצת שלה בנושא הזנה בכפייה תתבסס באופן ברור על עיקרון של פצצה מתקתקת (מידע על פיגוע קרוב / התארגנויות טרור קרוב) ומצד שני ההסתדרות הרפואית צריכה לבחון האם כללי האתיקה שלה דורשים החרגה בכפוף למצבי קיצון של אותה פצצה מתקתקת.