כל מי שינסה למצוא איזה דבר מה ראוי לציון בהתנהלותו של השר
גלעד ארדן מאז שזה הפציע בשמי הפוליטיקה העליונה - מובטח לו שימצא כמויות מסחריות של אוויר חם. נכון, האיש זוכה לפופולריות במוסדות הליכוד, אז מה? מה זה אומר עליו? לכל היותר - זה לא אומר כלום.
ועכשיו הוא הקים עם
גל הירש את ברית הדפוקים - אם נזכור שדרכו של ארדן למשרד לביטחון פנים רופדה בתחושות קיפוח קשות ובברוגז מתוקשר עם ראש הממשלה על שזה לא הפקיד בידיו תיק בכיר.
גלעד ארדן כשל קשות בבחירת גל הירש לתפקיד המפכ"ל, וזאת, בין היתר, בכך שהוא התעלם מהעובדה הקריטית, שגם הוא - רק שלושה חדשים בתפקיד - נמצא עדיין בתקופת לימוד של תפקידו, ואם הירש יתמנה למפכ"ל - יהיו לנו שר לביטחון פנים ומפכ"ל שנמצאים שניהם בתקופת הכשרה והכרת התפקיד.
כשזו תמונת המצב, כשהן השר והן המפכ"ל עסוקים בו-זמנית בלימוד התפקידים שלהם - מובטח להם ששניהם, בו זמנית, יהיו מריונטות של היועצים שלהם. האם זה מצב רצוי? כמובן שלא - בעיקר בכל הנוגע לתהליך קבלת החלטות בצמרת המשטרה ובממשק שבין המפכ"ל לבין השר הממונה.
האם שני הטירונים הללו יוכלו לנהל משבר בסדר גודל בינוני - נניח החמרה ממשית במצב הביטחון במזרח ירושלים? אפילו המכורים להימורים לא יסכנו פרוטה בשאלה זו.
מזל שבנצי סאו החליט לדחות בכמה חדשים את מועד פרישתו כדי להקל ולסייע, בנסיבות שנוצרו, לתיפקוד צמרת המשטרה (אם כי לא יזיק כאן חשד בריא, שבנצי סאו החליט כך לאחר שהריח שהמינוי של גל הירש לא יעבור - דבר שהביאו למסקנה שכדאי להישאר בסביבה).
