|
כל ימות השנה מצפים מן האדם היהודי להיאחז בקרקע זהותו הלאומית, במעשה, בלשון, בהקיץ, בחלום, בקומו ובשוכבו, בשפתו ובשתיקותיו, במזוזות ביתו, במאכלי שולחנו, בהשגחה בתרי"ג המצוות, רובן בינו לבין חברו, מיעוטן בינו לבין קונו, אלה ואלה מסיני, ממעון אדונו שבשמים. אבל, כִּֽי-אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד..." (איוב ה',ז'), כל יגיע כפיו ללחמו, ולהישרדותו, ולחפצי ליבו, ולסקרנותו, ולמסעותיו אל הרחוק ואל המקומות בהם אין עדיים נתיבה ידועה, ולא כל יום הוא יודע להרתק אל קרקעית אומתו, והוא מתרחק, ושט, ומחפש, אבל - עינינו הרואות - הוא משליך עוגן בשני לילות, ב"ליל הסדר", לשוב לביתו היהודי, לחיקה החם של משפחתו, של יקירי ליבו, ובליל "כל נדרי", בעומדו יחיד, לבדו, עם עצמו, בתוך הקהל, ובשני הלילות האלה, החוצים כל אחד את השנה, הוא כאיש השב ממסעו אל ליבת היותו.
העוגן כפול הקרסים הזה יש והוא קשור לשמים מעל, ויש והוא קשור לשמים שאדם נושא בקרבו על הארץ, בחבל קלוע באמונות, בגעגועים, בגדילי תשובה, בחוטי התרפקות על העבר, בנימים של כמיהה אל עתיד המאיים להימלט אל הנשייה, בסיב שקוף שאינו נראה אפילו בעיני רוחו של אותו אדם יהודי אלא כשלפתע הוא נמתח. הוא חבל שזור משי אציל, ופשתן עממי, ופלדה עיקשת. הוא פלאי. הוא לא מן הספרים. הוא מן הסוד.
בליל הסדר פותחים ב "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא באירעה דמצרים". בלשון ארמי. "כל דכפין-כל הרעב בעברית-ייתי וייכול-יבוא וישתתף עמנו בסעודה, כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא, כאן בכל אחוזת נוודים, לשנה הבאה באירעה דישראל, בארץ ישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". הטעם שנוסח זה חוזר אל בבל, הוא ששם הבינו הכל ארמית ולא הכל הבינו עברית, ויש בעצם הדבקות בלשון של אז מעין גילוי שהקריאה להצטרף לשולחן הסדר היא לכלל ישראל, תמיד, בכל דור ודור. "כל נדרי" גם הוא ארמית. וגם כאן אומרים אותו, ברוב רובן של קהילות ישראל כדי להטעים את הרעיון "שהכל יבינו" כדברי רב מרדכי יפה (1530-1612) הנודע כ"בעל הלבוש", שסיפר כי קדמונים ייסדו את "כל נדרי" באקלים ארמי לחלוטין. "שהכל יבינו" הוא רעיון, הוא לא מציאות. הוא תופש בקהילות ישראל שאינן דוברות עברית, ובישראל שאינה דוברת ארמית. אבל "ליל הסדר" ו"ליל כל נדרי", הוא "ימי הכל יבינו", והלשון הארמית ב"ימי הכל יבינו" היא לא מציאות, היא ליבה נרמזת.
לשון ההגדה הארמית היא לשון רבים, כי לשון רבים יפה לעוגן השיבה לחיק המשפחה, ל'כל דכפין'. לא רק בארמית.
"אבהתנא", אבותינו. גם בעברית הלשון היא בעיקרה רבים, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". "כל נדרי" היא לשון יחיד. הפרט עומד בתוך הקהל יחידייותו מושכת אותו להצטופף בכלל, אבל הוא לבדו שב אל עצמו. "ולפיכך לא נתקן לשון של כל נדרי בלשון רבים אלא בלשון יחיד" (בעל הלבוש), ".... כי לשון דאינדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא כולם הם לשון יחיד כאשר ראוי להיות, שפירוש 'דאינדרנא' הוא שאדור אני, וכן דאשתבענא פירושו שאשבע אני, וכן דאחרימנא פירושו שאחרים אני, וכן ודאסרנא פירושו שאאסור אני כן מה שאומר אחר כך - אחריטנא בהון- פירושו אתחרט אני מעכשיו, והרי כולם לשון יחיד המדבר בעדו שמתנה על מה שיעשה להבא" (שם). כל זה מופלא. בעל הלבוש ער לעובדא כי בסוף "כל נדרי" עוברת הלשון לרבים, "ומה שאומרים אח"כ על נפשתנא,(נפשותינו) וכן בסוף נדרנא ואסרנא ושבועתנא, אותם הלשונות כולם הם לשון רבים, ... דודאי כולם טעות הם, אלא שנתייסד בתחלה בלשון תרגום שאין אנו בקיאין בו, לכך לא דקדקו בה קדמונינו הרבה ומפני כן נפלו טעות בספרים, וראויין כולם להיות כמו שכתבתי" ( בעל "הלבוש" על 'אורח חיים תרי"ט).
בעל הלבוש נואש מלתקן את מה שנראה לו כשבוש ודאי מפני שקהל ישראל שזיקתו אל "כל נדרי" אינה נעורה מן הטקסט הפרדוקסאלי הזה שנשמר ארמית כדי "שהכל יבינו" ונאמר בדבקות, שלש פעמים בזה אחר זה באדוות ניגון עולה מן הלחש אל הקול ורק מעטים שבמעטים מבינים, אלא מן המעמד, מן הניגון יותר מאשר מן המילים, מן ההרהור של האדם היהודי עם עצמו בליל עוגני התרפקות הנפש להתחבר דרך מה שאמרו דורות אל מה ששימר דורות. אולם אפשר כי "בעל הלבוש" גם אינו רוצה לתקן, כי בסופר של דבר יש ב"כל נדרי" כמות שהוא, יצירה ששלמותה אינה נובעת מפרטיה. "כל נדרי" הוא תמרור, מדוד, אותיותיו ספורות, צבעיו בוהקים, אבל הוא מופשט. הוא אומר להולכים בדרך מה שהם מרגישים כשהם נענים לו. זה דינו של תמרור בבית הכנסת של הכלל הקורא לשיבת היחיד. כל אדם קורא בו מתוכו, מליבו, ויודע כי "שיבת היחיד" בקהל הרבים, היא שיבת הרבים כולם, כי יחיד שבישראל הוא גרעין חי של כלל ישראל. לא דקדוקי עניות הבוחנים מה שיש בטקסט עושים את זה."כל נדרי" כולו, הוא הטקסט.
אכן המתבונן במה שהחיים יוצרים סביבנו רואה בעליל כי "ליל הסדר" הוא ליל הגעגועים לחיק הרבים. גם המנהגים שנשתרשו גם ההלכות שנוסדו מעמידים במרכז את הבית, את ההסיבה, את השולחן, את השיח בין קטנים לגדולים, את הפיוטים והמזמורים והשירים העממיים, את שמחת הצוותא. התכונה לקראת ליל הסדר היא תכונה של גילוי מחודש של המשפחה, של סעודת מסובים, של ארבע כוסות, של קירוב רחוקים, סיפורי אבות, בישולי אימהות. מי ברגל מי גם ברכב נעים בכבישי הערים לזימונים של צוותא. ליל "כל נידרי", הפותח את הצום, הוא אישי. כל צום הוא צום יחיד. הוא בבית הכנסת. הוא הדר. הוא הנידח, כל אדם הוא נידח, שפותחים לו פתח לעמוד בטקס שכולו הדר לפני מלכות. מבעוד יום, "קודם שיתפללו, מתירים להתפלל עם העבריינים". (שם) היום נשמע הביטוי "עבריינים" כמילה נרדפת לחוטאים, למי שעווה בהתרחקות ממצוות הדת, אבל "עבריינים" האמור בהצהרה "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" (מחזור יוה"כ) אמור על מי שהציבור הטיל עליו נידויים וחרמות, על מי שחטא לקהילתו שלו, לראשיה ולגבאיה וציבור המתפללים הרחיקו מתוכו - לא לעולם חלילה- על-מנת שישוב, לא מכללות האומה ממנה אין איש יכול להרחיק ישראל, אלא מצוותת רעיו.
"והולכין שני חשובין מן הקהל ועומדים אצל החזן שהוא שלישי, כדי להתיר ולהתפלל עם העבריינים" (שם). הם כבית דין. לא ל"כל נידרי" כפי שרבים וטובים סוברים שהיא מעמד מעין משפטי להתרת נדרים, ואינה אלא תפילת יחיד ברבים והחזן אומר אותה כשלוחו האישי של כל יחיד ויחיד בקהל, בלשון יחיד, וכל המתפללים, עם "העבריינים" שהותרו, חוזרים עליו בלחישה אישית.
הנרטיב של "כל נידרי" הוא מעמד של חשבון נפש. מה שכתוב בו הוא מעין התרת נדרים. זה מה ש"כל נדרי" כותב, זה לא מה שהוא אומר. הוא אומר כי בליל התקדש יום הכיפורים שואל האדם שיתירו אותו מן האזיקים שהוא קושר על ידיו כל ימות השנה במעשים שאינם מוקפדים דיים על-פי אמות מידת היושרה, באמירות שאינן משוחררות מקרבה למה שאינו אמת, מפשרות שהוא עושה מדעת בין מה שנראה לו כצורך השעה לבין מה שהוא יודע עומד מעל לזמן, מהרהורי חמדה יתרה, מהתחייבויות מפורשות או אפילו מהתחייבויות שבלב שלא כובדו כמתכונתם או רק בחלקם, מכניעה לכעס, לקנאה, ליוהרה, לפגיעה בכבוד הזולת. על עברות שבין אדם לחוק, נשפטים בבית דין של מטה אם יש ראיות, אם יש עדים. לא על אלה בא אדם ל"כל נדרי". הוא בא על הנגלה רק בינו לבינו. רק על מה שמטריד את מנוחתו בתוכו ושוקל על כליותיו. הוא לא בא עם מטען אישי אל מעמד אישי, בקהל, לבקש כי יעשו את העוולות הכמוסות האסורות למותרות. "התרת נדרים, כתבו ראשונים,, מובנה כמו התרת הקשר, כאדם שמצא חבל קשור והתירו" (אנציקלופדיה תלמודית כרך יא, טור של"ג). זהה משמע 'איסור'. "לֶאְסֹ֣ר מַלְכֵיהֶ֣ם בְּזִקִּ֑ים וְ֝נִכְבְּדֵיהֶ֗ם בְּכַבְלֵ֥י בַרְזֶֽל" (תהלים קמ"ט, ח') אומר משורר תהלים. החטא אוסר, קושר. הסליחה משמעה "התרת", הקשרים. על הנביא ירמיהו החבוש כתוב " וְהֽוּא-אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כָּל-גָּל֤וּת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה" (ירמיהו מ', א').
חכמים חולקים אם לומר ב"כל נדרי" תפילה על התרת הקשרים, האיסרים אשר היו ל"אִסָּר֙ עַל-נַפְשׁ֔וֹ..." (במדבר ל',ג') של אדם מיום הכפורים שעבר עד ליום הכפורים הזה, או אם הוא מבקש שיתקבל תנאי כי לא יחשבו לו לעוון את האיסרים אשר יאסור על נפשו מיום כפורים זה ליום הכפורים הבא, אם "כל נדרי" הוא על העבר או אם הוא על העתיד. היו שדרשו על העבר, היו שסברו על העתיד. היו שאמרו גם על העבר וגם על העתיד, מפני שסוף דבר "כל נדרי" אינו יצירת חכמים בלבד. הוא בעיקר יצירה של האדם על-פי הסנטימנט האינטימי האישי שלו. אם הוא חש כי עליו לבקש מחילה על מה שהיה שאינו ניתן לשינוי אלא למחילה בלבד, או אם הוא יודע כי החיים יוליכו אותו חרף כל השתדלויותיו גם אל שולי הדרך, והוא מבקש כאילו להתנות מעתה כי אם תהיה שגגה לעתיד לבוא תוכר כבלתי נמנעת "...כִּ֤י שֶׁ֨בַע׀ יִפּ֣וֹל צַדִּ֣יק..." (משלי כ"ד,ט"ז) תהיה הרשעתו בטלה ומבוטלת, הוא הוא היוצר את פנים עניינה של התפילה. הנוסחים המבוררים על-פי אמות מידת המחקר נקראים כדווקניים, אבל מה שהסידור קלט הוא מה שאמרו עמך בית ישראל איש על-פי תחושותיו העמוקות.
היו חכמים שלא ראו דרך להכשיר מנהג קדמונים של אמירת "כל נדרי" בטרם ייכנס יום הכפורים אם מפני שהוא דומה כהתרת נדרים ועל נדרים בכלל אמרו "הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן" (יבמות י"ט,ב') ברוח דבריו של רבי מאיר שדרש על הפסוק " ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם" (קהלת ה',ד') ש "טוב שאינו נודר כל עיקר מזה שנודר ואינו משלם, ואפילו מזה שנודר ומשלם" (רש"י על נדרים ט',א'). היו שחששו כי בני האדם יטעו לחשוב שעכשיו שכאילו התירו נדריהם, בעיקר כבר למפרע, ירשו לעצמם לזלזל בקיום הבטחותיהם והתחייבויותיהם ואיסורים ידמו עליהם כהיתרים ובעיקר חששו שאומות העולם יראו בתפילת "כל נדרי אות מוכח כי היהודים אינם אמינים לא לפני המסחר ולא אחרי המסחר ולא בכלל ללא כל קשר למסחר, והנה הם עומדים באורח הגלוי ביותר לשאול מאביהם שבשמים היתר להיות בלתי הגונים מכל וכל. כשלא ראו שאפשר לעמוד מול הדרישה של המון בית ישראל לומר את "כל נדרי" חרף כל החילוקים, עמדו והדפיסו בסידורים הודעה תחת הכותרת "תשובה מהרבנים אל ממשלות אודות כל נדרי": "בשם אלוהים, על-פי התורה, אנו מתירים שבועות ונדרים שהאדם אומר בהם איזה איסר על נפשו, רק על דברים שבינו לבין עצמו אבל חלילה לנו להתיר אלות ושבועות שנשבעים להממשלה ובמקומות המשפט או בעניינים שבין אדם לחברו ולכל איש מאיזה דת וגזע כי לא ינקה האל כל עובריהם וכל העובר עליהן ישיגנהו חרון אף ה' ויהיה לחרפה ולדראון עולם" (מחזור כל בו, עם פירוש בית ישראל).
לא היה כמובן יסוד לחששות של אומות העולם, אולם יסוד לחרדות לא חסרו בעם ישראל. לא החרדות, לא החילוקים ההלכתיים לגבי מקומה של "תפילת "כל נדרי" מעיקרה ועל-פי כל נוסחיה עד שהיו אפילו שהתעלמו מקיומה או אסרו לאומרה, לא יכלו לרגש העמוק של היהודי לדורותיו להתכנס סביב ל"כל נדרי" על-פי המשמעות שהוא עצמו, מלמטה, משתות העם ומשורותיו, העניק לו. כיון שהעוגן היה צורך נפש, הוא הושלך, כיון שהושלך- הושלך ושוב לא היה כוח ביד איש לחתוך גם בתער החד של ההלכה את החבל הקושר אותו מליבו של היהודי המחפש את שיבת היחיד לאומתו.
יופיו הסגולי של יום הכפורים מתעצם בזכות הרחוקים העומדים - אם באו וביקשו שיתירו להם ואם לא ביקשו ועדיין הם במסעותיהם הרחוקים- בקהל הקרובים בבתי הכנסת כשם שיופיו של ליל הסדר מתעצם בהסבה של הכל, קרובים ורחוקים סביב שולחן ההגדה וסיפור יציאת מצרים. ימי העוגנים האלה המרתקים את הרחוקים לקרקעית היהודית מרתקים עימהם גם את הקרובים. לכך נתכוונו חכמים באומרם "כל תענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחו רע ומנאו הכתוב עם סממני הקטורת" (כריתות ו ע"ב). ומשל הוא, לא פושעי ישראל, אלא מי שנתרחק משמירת המצוות של ישראל, לא ריחו רע, אלא חרותו אחרת, אבל הנה הוא כאן, בימי העוגנים, ועצם בואו מעניק עומקים לא נודעים לחגי כללות עם ישראל. |
