באמצעות החינוך

"מטרת החינוך צריכה להיות, אנשים המצטיינים בעצמאות, במחשבה, ובמעשה, ועם זאת רואים בשירות למען הכלל את משימת חייהם העיקרית" - (אלברט איינשטיין). רפורמה, מילה גדולה שבסיסה קיים הרעיון בו שינוי התפיסה והסדר החברתי במערכת מנהלתית/שלטונית, היא האידאה העיקרית. לאורך ההיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית, נוהלו רפורמות לא מעטות על-מנת להתאים את הרמה הישראלית, לרמת התחרות המדעית הגלובלית, ואף בכדי ליצור שוויון הזדמנויות, ולקדם אוכלוסיות קצה. בשנים האחרונות נוהלו ואף ממשיכות להתנהל שתי רפורמות - "אופק חדש" ו-"ישראל עולה כיתה". בבסיס העקרון, במידה וכל הגופים העוסקים או קשורים בצורה עקיפה לרפורמה, מסונכרנים, פועלים להצלחתה והתקדמותה, אזי אין כמעט שום סיבה, שרפורמה כלשהי לא תצלח בדרכה, וזאת כמובן אם היא באמת אמורה לחולל שינוי או התקדמות לטובה. אבל, כמו בכל עניין בו קשורים גורמי אינטרס, או מעורבת פוליטיקה זולה, ישנן בעיות ישום ומניפולציות. הקונפליקטים הקיימים, בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, למעשה יוצרים לחצים על המערכת הפוליטית במדינה. ומה נעשה בכדי לצאת מהמכשול? פשוטו כמשמעו, מגדילים את "העוגה הפוליטית-רווחית" ומכריזים - רפורמה חדשה. ומה עושים לאחר מכן, במידה ואין כסף דיו ואין צפי לתוצאות מיידיות? מונעים את הוצאתה. כחלק מכניסתה של ישראל והסתגלותה לדרישות התקן במדיניות ה-OECD, יצאה לדרך בשנת 2007, רפורמה שנקראת "אופק חדש". בצורה הרחבה של המובן, הרפורמה אמורה לשפר את תנאי המורה ומעמד הסגל החינוכי בכלל מצד אחד, ומצד שני לקדם את רמת החינוך באופן כללי וההישגיות בפרט. השחיקה במעמדם של אנשי החינוך הישראלי, נמצאת בטיפול הרפורמה, ובראש והראשונה כאשר תנאי הסגל משופרים, ישנה עליה במעמדם ודרישה מחויבת לשיפור הרמה החינוכית באופן כללי, זה בא לידי ביטוי במשכורות הסגל החינוכי על-פי "אופק חדש", המהוות בתקציב החינוך הממשלתי (76% ממנו, מגיע מהציבור), את העלות הגבוהה ביותר, ובכך הלכה למעשה אמורה לראות החברה הישראלית, את הערכתה המקצועית של תחום ההוראה, וכמובן את חשיבותה החיונית לאוכלוסייה. עדיין, גם לאחר שהצטרפה רשמית ל-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי) בשנת 2010, ישראל נמצאת כיום בפער גדול, ובין המדינות שמדורגות אחרונות בתחום החינוך הגלובלי. רמת השכר הממוצעת לפני כניסתה של ישראל ל-OECD, הסתכמה בכ-25,131 דולרים לשנה, וזאת לעומת 45,666 דולרים ממוצע ה- OECD. אז נכון, הממוצע לעומת החציון מושפע מערכים קיצוניים, אבל עדיין הפער הגדול בין המשכורות, הוא חלק מאותן סיבות בהן ישראל, נמצאת נכון לימים אלו במדד המקומות האחרונים של הארגון. מבחינה תקציבית, זה לא נכון בהכרח לציין שרמת תקציב החינוך הממשלתי בישראל, הוא אינו גבוה וזניח לעומת תקציב הביטחון. דווקא אם להוציא את הסיוע האמריקני הגבוה יחסית, שעומד על כ-18.75% מתקציב הביטחון הישראלי, נקבל שתקציב החינוך למעשה, עלה בהדרגה ניכרת בשנים האחרונות ואף השתווה ברמתו לתקציב הביטחון. הרמה התקציבית הגבוהה בחינוך, נדרשת עקב כניסתה של ישראל ל-OECD, שכמובן רואה בקשר הישיר שבין החינוך לכלכלה. 51.7 מילארד שקלים, זהו תקציב החינוך לשנת 2016, תקציב מכובד מאוד שברמת המעשה, יכול וצריך לטפל ולקדם את החינוך בישראל, לרמות הגבוהות שבין מדינות ה-OECD. אבל בעניין הזה, כאמור לעיל נכנסים הגורמים בעלי האינטרס בעניין לתקציבי החינוך, ולמעשה יוצרים נזקים בין אם מזעריים ובין אם גדולים, כאשר הפגיעה בתשתיות החינוך, בשיטות ההוראה ובאפליה התקציבית, אלו יוצרים עיוות תקציבי שלמעשה גוזר על ישראל כברת דרך ארוכה מאוד, להדבקת הפער ממדינות החינוך המפותחות ביותר, אשר חברות ב-OECD. במקרים של מניפולציות מסוגים אלו, נאלצת הממשלה (במידה וחפצת שלטון היא לפני האידיאל) למעשה להיכנע לגורמי האינטרס הפוליטים, וליצור מצב או של הקפאה, או יצירת רפורמה חדשה כמו שנוצרה בשנת 2014, רפורמת "ישראל עולה כיתה". רפורמה זו למעשה של עניין, באה בשורה התחתונה לצמצם נזקים עד כמה שניתן כתוצאה מהעיוות התקציבי שנוצר עם השנים, תוך כדי ביטולם של בחינות מסוימות ומעבר ללמידה משמעותית, ופחות שקידה ושינון של החומרים הנלמדים. אמנם מאחר ששוב שיקולים פוליטיים, נכנסו במקום רפורמה כדוגמת המוזכר לעיל, נוצר שוב מצב שאינו מטיב ומקדם את מצבה של מערכת החינוך הישראלית, וזאת מלבד הצהרות מצידם של שרי החינוך המתחלפים, למהלכים שיובילו לשיפורה. כבר בשנת 2009, יצאה לאחר מחקר של "מכון טאוב", שחוקר את המדיניות החברתית בישראל, תחזית בה החינוך הממלכתי במדינה הולך ונחלש, לעומת שאר המגזרים בחברה הישראלית, הכוללים את הזרם הממלכתי-דתי, החינוך במגזר הערבי, והחינוך החרדי. הנתונים שפורסמו כבר אז, העידו על מגמה בה חל שינוי דמוגרפי מואץ בבתי הספר שבישראל. מסקנת המכון הגיעה לידי כך, שהמגמה שנוצרה עם השנים, מחייבת שינוי דחוף בתוכניות של משרד החינוך, ובעיקרו ריכוז מאמץ המפתח, הכשרה בסיסית לעבודה במשק המודרני, ובחברה מתפתחת ומפותחת כלכלית ושכלתנית. ההתבססות על היחלשות החינוך הממלכתי בישראל, עלו מנתוני משרד החינוך, כאשר עם תחילתה של המאה ה-21, בשנת 2000 למדו בבתי הספר הממלכתיים, 46% מתלמידי ישראל, בשנת המחקר (2009) עמד מספרם של תלמידים אלו, על 39% בלבד. החינוך הערבי-ישראלי והחינוך החרדי, שהיוו יחד בשנת 2000 כ-39% מתלמידי ישראל, זינקו במהלך השנים שבטווח ל-48%, מכלל מערכת החינוך הישראלית. המשמעות היא, שכמעט כל ילד שני במדינת ישראל, או שנמצא במערכת החינוך החרדית או שנמצא, במערכת החינוך הערבית-ישראלית. מערכת החינוך הממלכתית-דתית, אומנם לא השתנתה בכמותה בצורה משמעותית, אך עם זאת עדיין גדלה בכ-8% בין השנים 2000 ל-2009. לאור הנתונים שנאספו בשנה זו, ערב כניסתה של ישראל ל-OECD, ההשלכות לעתידה של המדינה כמדינה מערבית מפותחת, עלולות להיות מרחיקות לכת. הנתונים שאמורים לעורר דאגה, הם כמובן וביחוד לנתוני המערכת הערבית-ישראלית, והמערכת החרדית שעל-פי המחקר, אינם מקבלים את הכישורים הבסיסיים להתמודדות בזירה הגלובלית. לפיכך ובהתאם לזאת, ממליץ המכון לממשלה, כחלק ממסקנות המחקר, לעבור להתמקדות בהשקעה של פיתוח תוכניות חינוך, המיועדות לאוכלוסיות שבהם התלמידים, יהוו רוב בכיתות הדור הבא של ישראל. עצם העניין הוא, שבמידה ולא תיושם רפורמה משמעותית, הכוללת תוכניות מקיפות ורציניות לגבי האוכלוסיות המוזכרות לעיל, פשוטו כמשמעו הוא שמדינת ישראל, תתקרב לנקודה שאין ממנה חזור. בשנים האחרונות לפני המחקר, ציוני הבחינות בחינוך הערבי-ישראלי, היו נמוכים בכ-14% מממוצע מערכת החינוך הכוללת. בחינוך החרדי, ישנן תלמידים שאפילו לא השתתפו בבחינות. אין מדינה שמתיימרת להיות מתוקנת שהשמיטה פלח בסדר גודל שכזה מאוכלוסייתה האזרחית במבחנים הבינלאומיים. הבעיה המרכזית בחינוך החרדי, היא שבו-זמנית עם חברותה של ישראל ב-OECD, אין כלל אכיפה על לימודי ליבה ארציים. אלו הם חלק מהסיבות העיקריות, שרמת התעסוקה בקרב הערבים והחרדים בישראל, נמוך באופן משמעותי ואחד מאותם גורמים שיוצרים למעשה, בהתאם לאחוז היחסי שלהם באוכלוסייה הישראלית, את הפער מהמקובל במדינות המפותחות ביותר ב-OECD. כמו ברמת התעסוקה, כך גם ברמת ההכנסה הממוצעת למשפחה במגזרים אלו, ומערכת החינוך צריכה להוות עבורם, תפקיד מרכזי המקדם וקובע את רמת התעסוקה ורמת ההכנסה, של הבוגרים במערכות חינוך אלו. כל ממשלה בישראל, שלא תשים על שולחנה בראש סדר העדיפויות ובצורה דרמטית, את מערכת החינוך, ותפעל ליישם רפורמה משמעותית ורצינית, שנותנת בין היתר דגש יחודי לשיפור ואיכות ההשכלה בחינוך הערבי-ישראלי ובחינוך החרדי בעתיד הקרוב ביותר, למעשה מקרבת את מצב מערכת החינוך הישראלית בכללותה, לאותה הנקודה שכאשר מגיעים אליה, כבר ספק רב, אם לא בלתי אפשרי לשנות משהו, מה שעלול להביא למצב קיומי ויצירת קונפלקיט ישיר וחסר תקדים, עם אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.