ככל שהולך וקרב מועד ההכרעה בארה"ב ביחס לגורלו של הסכם הגרעין עם אירן (כנראה, 17 בספטמבר), כך הולכים ומתרבים סימני השאלה סביב ההסכם האניגמטי, שחלקו עדיין חסוי. מה שמיוחד בהתנהלות הזו, שהערפל מקורו בשני תהליכים סותרים.
מחד-גיסא, הצליח הממשל - בזכות קמפיין שיווק אגרסיבי שלא זכור כמוהו - לגייס לצידו את מספר הסנאטורים הדמוקרטים הדרוש, כדי למנוע את סכנת ביטול הווטו הנשיאותי (אם יהיה צורך בו) על-ידי הרוב הרפובליקני; מאידך-גיסא, מאז חתימת ההסכם, אינו פוסק גל החשיפות המדהימות לגבי תוכנו של ההסכם. סטריפטיז מביך שללא ספק הוא אחת הסיבות העיקריות לכך, שמיום ליום גדל בציבור האמריקני מספר המתנגדים לו, עד שהתייצב לאחרונה על שיעור של 25 אחוז תומכים מול 55 אחוז מתנגדים.
הנתון החד-משמעי הזה משמעותו שממשלו של הנשיא אובמה יכפה בעזרת המיעוט את דעתו על הרוב! כדאי מאוד לשים לב לנקודה מרתקת זו בפוליטיקה של ארה"ב, מפני שספק רב אם רוב אמצעי התקשורת בישראל, יתאמצו להפנות אליה את תשומת הלב של צרכניהם.
במקום זאת, כפי שכבר התרגלנו לטקטיקה הזו של מערכת דיווחים המסוננים פוליטית, זוכים הישראלים לקבל מנות גדושות של ידיעות צוהלות על התגייסות עוד ועוד סנאטורים דמוקרטים מהססים אבל נחושים להציל את כבודו של נשיאם.
מתמוגגים מהכישלון
לאחרונה, אחרי שכבר הובטחה בלימת ההסתערות הרפובליקנית, גם מצאו כמה מחברי להקת המעודדות הישראלית של הממשל, זמן להתמוגג מכישלונו של נתניהו, פיצוי-מה בעבורם על נצחונו המתסכל בבחירות. בערוץ 10, למשל, פתח
מוטי קירשנבאום את הדיון באולפנו, בדקלום מדויק של טקסט מתוך מאמר בנושא זה שהתפרסם באותו יום בהארץ (ה
עיתון שהפך לגורו הקבוע שלו ושל עמיתו
ירון לונדון בתוכניתם).
על קולות הצהלה שבקעו ממחנה ידידיה בישראל של הרפובליקה האיסלאמית של אירן, העיבו רק כמה דיווחים שגרמו להרס החגיגה. בניגוד לנבואות החורבן של רוב ה"פרשנים" למיניהם, שמיהרו ונדו לגורלו המר של ביבי, העתיד לשמש מטרה לחמתו הבוערת של אובמה הנעלב, פתאום התברר כי הפנטגון עוד לא החליט לשגר את המארינס לרחוב בלפור בירושלים; פתאום התברר כי כמקובל ב"פרשנויות" מסוג זה אצלנו, המבוססות יותר על משאלות ליבם של ה"פרשנים", העובדות בשטח הן קצת אחרות.
כך למשל, יום-יומיים לאחר שניצן הורוביץ (אקס מרצ), חזה מעל דפי הארץ כיצד נתניהו ישלם בריבית דריבית על העלבון שעלב בנשיא אובמה, דיווח כתבו הוושינגטוני של הארץ,
חמי שלו, בתוגה בלתי מוסתרת, כי לנתניהו יש...מזל, והוא לא ישלם על מעלליו. עיתון יותר רציני מן הביטאון הפלשתיני בשפה העברית היה מפרסם ידיעה מתסכלת כזו במסגרת אבל בולטת, אבל כנראה שמישהו שם פישל קשות.
התוכן האמיתי
לגל החיבוקים והנישוקים החשוד שהורעף לאחרונה על נתניהו מהבית הלבן, החל בנשיא אובמה וכלה בסגנו
ג'ו ביידן, הייתה כמובן מטרה שקופה: להחליש את התנגדותם של אותם סנאטורים מתנדנדים במחנה הדמוקרטי.
אבל הייתה גם מטרה נוספת: גל הגילויים המביך על תוכנו האמיתי של הסכם הגרעין. חשיפות שלעתים גילו כי אפילו גורמים בכירים ביותר שהיו שותפים לחתימה על ההסכם (כמו למשל, מזכיר המדינה
ג'ון קרי), אינם יודעים בדיוק על מה חתמו ומה בדיוק נאמר בהסכם, או שהם יודעים ומסיבות שאותן ניתן לנחש, מעדיפים להסתתר מאחורי ערפל כבד.
דוגמה נפלאה לחשיפה שכזו, שאותנו כישראלים חייבת להפחיד, היא השימוע בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט, שעברו לאחרונה מזכיר המדינה ג'ון קרי, שר האנרגיה ד"ר ארנסט מוניז והרמטכ"ל האמריקני היוצא, הגנרל (4 כוכבים)
מרטין דמפסי.
טום קוטון
כוכב השימוע הזה - שהותיר את בכירי הממשל הללו נבוכים כילדים שנתפסו גונבים את העוגיות מהצנצנת (וזו לשון המעטה) - היה הסנאטור טום קוטון (Tom Cotton).
כמה מילים על הסנאטור קוטון, שביקר זה עתה בישראל. הוא בן 38, הסנאטור הצעיר ביותר בסנאט האמריקני, איש המפלגה הרפובליקנית. נולד בחווה בארקנסו, למד משפטים בהרווארד, התנדב לצבא והתעקש על שירות קרבי. שירת כצנחן בדיוויזיה המוטסת ה-101 (אחת מיחידות החי"ר היותר מהוללות בתולדות צבא ארה"ב, שהיה לה, בין היתר, חלק מכריע במבצע הפלישה לנורמנדי ובקרבות העקובים מדם על הבליטה - י.ר), לחם בעירק ובאפגניסטן, סיים בדרגת קפטן (סרן). מהווה כיום מטרה קבועה להתקפות השמאל האמריקני בתקשורת, הרואה בו נציג מסוכן של הימין הקיצוני (מזכיר לכם משהו?).
לטובת הקוראים אני מצרף כאן מטה קישור לקטע בן 16 דקות מחקירת השתי וערב, שהעביר סנאטור קוטון את קרי, מוניז ודמפסי, במסגרת השימוע שנערך להם בסנאט (יש תרגום לעברית), ומומלץ מאוד לצפות בו.
כן, לראות ולא להאמין שהאנשים הללו חתמו על הסכם שהוא גורלי לאזורנו, ועכשיו גם מנסים לשכנע אותנו, עד כמה הוא צודק ויבטיח את שלום העולם.
