למה לא שומעים מספיק את עומר מואב ודומיו? בחודשים האחרונים נחשפנו לאינסוף מתנגדים למתווה הגז - עיתונאים ופעילי שמאל, וכמובן פוליטיקאים ואישי ציבור. בפעמים שהביאו תומכים במתווה, היו אלה נציגי חברות הגז או חברי ממשלה. כך נוצר מצג שגוי, שלפיו האנשים ה"בלתי תלויים", ש"טובת הציבור" לנגד עיניהם - קשורים כמעט רק בצד המתנגד להסכם.
בהרצאתו, הזכיר פרופ' מואב את השדרנית
קרן נויבך, שלא ששה לראיין אותו. לא רק אותו, אלא שורה ארוכה של עיתונאים ומומחים בלתי תלויים לכלכלה, התומכים במתווה הגז וחושבים שהקו הכלכלי שנויבך וחבריה מובילים בטרפוד עסקת הגז, הוא הרה אסון(!) לכלכלת ישראל. קרן נויבך היא רק דוגמה. המצב דומה אצל
רינו צרור, שקיבל לאחרונה רצועת שידור יומית בגל"צ בזמן האזנת שיא.
קול ישראל וגל"צ הן תחנות רדיו ציבורי. השידור הציבורי הוא מוסד חיוני בדמוקרטיה, בתנאי שהוא ציבורי, כלומר משקף את מגוון הדעות בציבור. נכון לעכשיו, הן ברשת ב' והן בגל"צ, הרוב המוחלט של המיקרופונים נמצא בשליטת נציגי מיעוט פוליטי בחברה הישראלית. כן, הם מקצוענים. רק הם.
בכל יום ב-12 בצהריים בגל"צ תשמעו את קול המשיח מדבר אליכם. והקול הזה בטוח בעצמו ומראיין רק את מי שהוא רוצה, ועוטף זאת במסווה של "דאגה לחברה". ושום מילה על איזון. לעומתו, בין 8 ל-10 בבוקר ברשת ב' אין משיח, אבל קו פוליטי בוטה וגלוי יש. שלחתי לנויבך רשימה של מרואיינים בלתי תלויים, התומכים במתווה הגז הנוכחי. אז שלחתי.
לפני כחודש, כששוב נדחתה ההצבעה בכנסת על מתווה הגז, צייצה נויבך בטוויטר: "זו לא מכה קשה, בקושי מכה קלה בכנף המונופול. עיכוב זמני... מראית עין של דמוקרטיה". אכן, מראית עין של שידור ציבורי. בתגובה צייצה ח"כ
שלי יחימוביץ': "אכן יש עוד הרבה עבודה, אבל מותר לשמוח על ניצחון חשוב. צל"ש ענקי מגיע לך, פלוס פוליצר".
יחימוביץ' הרי הראתה לנויבך את הדרך. גם היא הפקיעה בזמנו את השידור הציבורי כמגישת "הכל דיבורים" לטובת סדר יום פוליטי צר.
האם חשבתם מדוע הציבור מנוכר למאבק עובדי
רשות השידור? מדוע יהיה מנוכר במקרה שהתחנה הצבאית תגיע למצב דומה? מדוע התנכר גם במקרה של
ערוץ 10? עניין של הדדיות. מי שלא מבין שיש לחלק את המיקרופון ועמדות ההגשה בין שלל הגוונים של החברה - וגוזל אותם לטובת מגזר פוליטי וחברתי מועדף - גוזר על עצמו ניכור מהחברה.
