כשיהושע סובול חקר במשך שנים את המקורות למחזה מחכים לגודו, שכביכול אין בו עלילה ואין דרמה, מצא שלמעשה המחזה שכתב בקט מתאים יותר היה לו נכתב ביידיש. הוא לקח על עצמו את המשימה, ותרגם אותו כך, ששפת המחזה הכאילו סתמית, הופכת לשנונה, קומית עד לצחוקים פרועים שלא יכולתי לעצור את עצמי מהם. כי אין שפה יותר עסיסית, ואין בדיחה שאינה מקבלת מקסימום "בשר" ודשן לצחוק כמו הידיש. כשהמיבטא האותנטי שלה תורם להתמצקות הקומיות והתעצמותו. הסיפור שעלה לראשונה ב 1953 בפאריס, מספר לכאורה על שני נוודים, וולדימיר ואסטרגון, המכונים כאן בקיצור דידי וגוגו, הנפגשים מדי ערב ליד עץ, ומחכים מישהו בשם גודו. עד לאחרונה היה מקובל לחשוב שהשם גודו מרמז על אלוהים. אך הפתעת התרגום והמחקר של סובול, שגם ביים בצורה כה מבריקה את חמשת השחקנים, מגלה לנו שלמעשה גודו היה שם נפוץ לאלפים בדרום צרפת בימי מלחמת העולם השנייה. גודו שבו עסקינן, היה מן הסתם מבריח גבולות אנשים שברחו מהמלחמה ומצרפת, ודרך הגבול לספרד היה מביאם לתקווה ולחיים האפשריים, במקום להישלח למחנות ריכוז נאציים. במחזה שתרגם וביים סובול שני הנוודים מחכים למבריח הגבולות, רועה הצאן, והם אינם מאבדים את תקוותם, וממשיכים לשים את יהבם בגודו, שמא הוא בה בעת גם מלשין ומסגיר בורחים לשוטרים במדינה בה הנאצים שלטו, גם בדרומה, אף אם לא רשמית. הדיאלוגים שלהם כה מרתקים, וכשמגיע הצמד השני - פוצו העשיר ומשרתו לאקי הקשור אליו בחבל, מתגברת הדרמה ועימה חשיפת אופיים של הצמד החדש. תגובת גוגו ודידי לצמד החדש בה מרים גוגו אבן ומאיים על החדשים, מה שגורם לשינוי ביחס והפגנת כבוד לכוח - יש בה יותר ממשהו ז'בוטינסקאי (קיר הברזל), שסובול הצליח למצוא בטקסט המקורי הצרפתי, כמו כל הרמזים שהצמד היה בעצם יהודים נרדפים. בעוד פוצו ולאקי - למעשה מהווים ביקורת על התעללות המעמד העליון בתחתון, כשפוצו בעצם שולח את משרתו הקשור בחבל קדימה, למרחק שיבטיח את בטחונו-הוא, למקרה שהעבד יעלה על מוקש, שיתפוצץ הוא ולא האדון. בואו של הנער רועה העיזים של גודו,(יונתן שוורץ החמוד) המבשר לגוגו ודידי שגודו לא יגיע הערב, אולי מחר, ובאותו מקום - דו השיח שלו בספרדית עם השניים שדוברים רק יידיש (גוגו) וקצת צרפתית של דידי, דו השיח הזה המבוסס יותר על הבעות ותנועות מימיקה, מביא לשיא את ההצגה מהיותו כה מצחיק במיוחד. פגישות אלו ביניהם מבליטות כמה אין הבדל בין בני עמים שונים. כולנו בני אדם עם רצון לחיות ויהי מה. הצמד המוביל, דידי וגוגו (ורי אנגל ויובל רפופורט) בדיאלוגים שלהם המלאים עסיסיות ועושר לשוני, חרף המסורת של הלשון הרזה של תיאטרון האבסורד, הם העולם ההגיוני, החפץ בחיים. יובל רפופורט כגוגו, מרהיב במיבטא האידישאי האותנטי, וכחלק הסביל בצמד, הוא נכנס בהבעותיו והתבטאויותיו היישר ללב כל צופה. בעוד דורי אנגל השקול יותר, בחיתוך דיבור יידיש של צברים, מהווה לשון מאזניים של ההגיון מול האיגיון של חברו הבדחן. עמנואל חנון בעל הרקע הצרפתי, ממחיש מהו בעל נכסים גוי צרפתי, ואיך הוא מתייחס למשרתו בעליבות ובזלזול.

אך פיסגת המחזה מגיעה במונולוג של יעקב בודו (לאקי) שמוגשת בכאילו ג'יבריש, אך מורכב מבליל שפות, ואפילו משפטים בפולנית שבצבצו בין היתר. מונולוג שמביא את המחזה לשיאו בווירטואוזיות של שחקן נדיר זה. בודו הוא שחקן ענק ביכולותיו, ואמירותיו בכל מחזה מקבלות צבע וכוח שמשליכים על הקהל את מורכבותן ויוצרות תגובות רגשיות של כל צופה. גם במערכה השנייה, בה הוא חוזר כאילם ואדונו כסומא, הרי הבעותיו אומרות הכל ולוכדות את הצופים עד תום.

התפאורה המצוינת של עדנה סובול בנויה על-רקע מופשט המעניק תחושת אין סוף, כשהוראות הבמה מצמצמות את אביזרי הבמה לעץ, שרפרף, נעליים ובגדים מרופטים לדמויות, מלבד האדון, אך לכולם כובעים ממינים שונים. כי כובע - הוא התג, המסגרת לתמונת האדם, ומהותו מאפיינת את נושאו.

התאורה של מישה צ'רניאבסקי, גדול התאורנים בישראל, ושותפתו אינה מלכין,הולמים את הבימוי הכה יצירתי ומרהיב של יהושע סובול, שעשה מ"מחכים לגודו" משהו כה שונה, כה חדשני, וכה מתאים לימינו, כשמיליוני פליטים מניעים את ההיסטוריה האנושית קדימה, ומשנים את כל הסדר העולמי הקיים.

לרוץ לצוותא 3, ביתם החדש של תיאטרון היידישפיל, גם מי שלא יודע יידיש, כמוני. התרגום משני צידי הבמה, בגובה העיניים, ואיך שהשפה הזו מקבל חיות וחיים ומצלצלת באוזניים כמו שהשמן הטוב או הדבש נמסכים לגרוננו, כל אלה מביאים לתיאטרון הישראלי חוויה ממין מיוחד, לכל השכבות והגילאים. חוויה שאסור להחמיץ.