בימים אלה מלאה התקשורת הישראלית והבינלאומית "סיפורי בלהות" על גורלה המר של אירופה ועל אחרית ימיה שבפתח. שמעתי חלק מהדוברים והפרשנים בתוכניות הטלוויזיה של ערב שבת, בשלושה הערוצים המתקדמים שלנו: 1, 2, ו-10 ונדמה לי שפופוליזם ואידיאולוגיה שגויה מעוותים את הערכות המצב של רובם.
אירופה אכן עומדת בפני תנועות הגירה משמעויות, בכך אין ספק. בדיבורים ובטיפוח אשליות, עשתה אירופה מאמצים ניכרים להתחמק מהצורך הריאלי להתמודד עם תנועות אלה, אולם החיים חזקים מדיבורים ומאשליות. מאחר שאירופה טרם התחילה לנהוג בכובד ראש הראוי בבעית ההגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה, בעיה זו תלך ותחריף, שכן פוטנציאל ההגירה משני אזורים אלה הוא של עשרות מיליוני בני אדם. ככל שיתמשך התוהו ובוהו בהם ותצלח ההגירה הספונטנית, מספרם ילך ויגדל משום שאיש לא מציע חלופות טובות יותר. בשנים האחרונות, על-רקע אירועי האביב הערבי והמלחמות במפרץ הפרסי, הפכו אזורים אלה, שהיו ברובם נחשלים כלכלית ובלתי-יציבים חברתית אך בעלי מבנה מדינתי ברור ומשטרים חזקים יחסית, לאזורים מרוסקים מבחינה מדינית וכלכלית וחסרי שלטון מרכזי משמעותי וחזק.
הדילמה האירופית נוצרת ומתפתחת על יסוד ארבע שגיאות מרכזיות שלה בקריאת תמונת האירועים והתהליכים בשני האזורים הנ"ל:
א. כבר לפני כחצי יובל שנים ויותר היה ברור שאירופה האימפריאליסטית-קולוניאליסטית נסוגה מהמזרח הקרוב ומאפריקה ומתכנסת אל תוך מעטה של קהיליה כלכלית-מדינית משותפת שדואגת לעצמה. מבנה זה אינו יכול לענות על אי-הסדר והמשברים הבלתי פתורים שהותירו האימפריאליסטים במקומות בהם שלטו. היו כבר אז קולות שטענו שעל אירופה להרתם, יחד ובשיתוף עם מדינות גדולות וחזקות אחרות כארה"ב, לשיקום כלכלי-פוליטי-חברתי של אזורי השליטה הישנים. צורך זה התגבר לאחר שארה"ב ריסקה את עירק ואפגניסטן במלחמות המפרץ הראשונה (1991) והשנייה (2003). אותה דעה גרסה מלכתחילה שאת השיקום יש לבצע במקומות מושבה של האוכלוסייה הנחשלת וכי הזמן המירבי המוקצה לכך הוא דור אחד בקירוב. עוד גרסו העמדות "הישנות" והמבריקות הללו, שאם השיקום והפיתוח לא יגיעו אל האנשים במקום מושבם, יגיעו האנשים מוקדם או במאוחר ממקום מושבם אל הקידמה והפיתוח. לאחר שאירופה הבינה שמדובר בתוכנית גדולה ומורכבת יותר מתוכנית מרשל של ארה"ב באירופה אחרי מלחמה"ע השנייה, נתקפה היא בפיק ברכיים מגודל המשימה. במקום לצאת ולהתמודד וכך למזער את סיבלה שלה, החליטה אירופה להמשיך ולהסתגר במבצר-אירופה, להסתפק במהלכים משניים ומצומצמים ולהניח למקומיים להתמודד עם בעיותיהם בעצמם. סביב גישה זו עוצבה תפיסה "הומניסטית" כביכול, שלא צפתה משבר אזורי ועולמי בהתהוותו והעדיפה לדבר על משברים הומניים מקומיים, שבהם ניתן לטפל באמצעות מספר אירגוני-סיוע
הומניטרי, במסגרת האו"ם ובמסגרות מדינתיות והתנדבותיות אחרות. מהלכים אלה היו כטיפה בים הצרכים, כשאירופה המאורגנת נותרת כמשגיחה מרחוק ומכוונת כלכלית, צבאית ומדינית את התהליכים. המטרה האירופית הייתה לשמר את המשברים והשלכותיהם הרחק ממנה ולקיים שליטה עליהם על-ידי השפעה על ממשלים מקומיים רודניים וחזקים. תחילה השלימה אירופה עם אופי המשטרים, שביצעו היטב את התפקיד שיועד להם. בהדרגה, טעו האירופים והאמריקנים לחשוב שמדובר בסידור-קבע מוצק ולא הבינו או לא לקחו בחשבון שהמשטרים הרודניים הם בראש וראשונה אלה שאיפשרו אותו. משנתפסו לאשליה שניתן "לטפל"
1 בשינוי המשטרים הרודנים ובעיצוב העולם לפי המשנה האירופית-אמריקנית-דמוקרטית תוך מאי-היציבות האינהרנטית באזור, החל המבנה המדיני שהגן גם עליהם לקרטע. עד מהרה החלו המשטרים הללו ליפול בגלל ההתערבות המטופשת של ארה"ב (במצרים) ואירופה (בלוב ובטוניסיה). מרגע שהממשלים החזקים נפלו, איבדה אירופה את מנגנוני השליטה מרחוק והתהליך המקומי הפך מנסיונות לשימור הקיים לבריחה ממנו.
ב. כל מדינות הלאום במזרח התיכון ורבות מהמדינות באפריקה - הן תולדות של התקופה הקולוניאלית. השליטים הקולוניאליים המרכזיים היו בריטניה וצרפת, אבל גם לאיטליה, הולנד, ספרד, פורטוגל ובלגיה היו שלוחות קולוניאליות, בעיקר באפריקה. יציאת הקולוניאליסטים מהאזורים הנ"ל הביאה לאי-יציבות פוליטית ניכרת, משום שהמדינות שהותירו אחריהם הקולוניאליסטים לא היו מדינות "טבעיות" ובעלות מסורת של קיום עצמאי. כלומר, שיקולי הקמתן היו נעוצים בצרכים של הקולוניאליסטים וברצונם לשמר אינטרסים ושליטה ולא בצרכי התושבים המקומיים, בפיזורם האתני, בשטחי המחייה הטבעיים שלהם ובתנאים החיוניים ליכולתם לשמר את הקיים ולהתחיל לבנות על יסודותיו "עולם חדש". התכנסותה של אירופה לתוך עצמה, גרמה במדינות שננטשו לכאוס שלטוני פנימי, למאבקים שבטיים ואתניים אלימים ולהתפשטותה של שחיתות שלטונית במיוחד במקומות שבהם לא הייתה קיימת מסורת שלטונית מערבית. המציאות הלכה והחריפה וההתרחקות מן "המסורת" המסודרת של שלטון מערבי אפקטיבי ומושתת-חוק הואצה. על אלה יש להוסיף את הדומיננטיות של דת האיסלאם בחלק גדול מאוד מן האזורים שבהם מדובר. השקפת העולם האיסלאמית, שונה, כידוע, מהותית מזו של הקולוניאליסטים הנוצרים ורואה בהם עצמם "כופרים" ו"אויבים". לאחר שדור המדבר שקבל את העצמאות במדינות הקולוניאליסטיות הזדקן והשפעתו נחלשה, קיבל הדור הבא אחריו כזכרון קולקטיבי ירושה עויינת לקולוניאליזם שכללה: אכזבה מהניצול, ההשפלה, הדיכוי וההסתגרות שלאחר נסיגת הקולוניאליזם למדינות מוצאו. מצד שני, התחבר הקשר השלילי הראשון עם הדימוי השלילי האיסלאמי במהותו. על בסיס זה מבקשים בני הדורות הצעירים ל"התחשבן" עם חומסיהם או חומסי-אבותיהם, כשהם אינם מצויידים עוד בסבלנות ובסובלנות של אבותיהם. לדידם אם ישו אינו בא אל ההר, ההר הולך אל ישו...
משהחלה תנועה זו, היא מקיימת ומטפחת את עצמה כפונקציה הפוכה להתנהלות האירופית כלפיה. אילו סייעו האירופים יותר למדינות הנחשלות של אפריקה והמזרח התיכון במקומותיהן, אולי ניתן היה למנוע או למזער ולצמצם מאוד את תנועות ההגירה ההמוניות. משכשלו בכך, הזמינו לעצמם את החלופה הנוכחית.
ג. אירופה לא רק התרחקה פיסית מאתרי ה"פשע" הקולוניאלי הישנים שלה, אלא המשיכה לבחוש בהם מרחוק, כשהיא פועלת לנצל לטובתה ולרעת המקומיים את עוצמתה וקשריה. ניצול זה חל בעיקר על משאבי הטבע העשירים של מקומות אלה והביא בין היתר ליצירת תלויות כלכליות ופוליטיות חזקות של ממשלי המדינות הנחשלות במדינות אירופה. לאכיפת ושימור תלויות אלה שימשו: המקורות הכספיים של אירופה, ארגונים בינלאומיים שקמו ביוזמתה אך נבנו והוגדרו כך שישרתו את המדינות העשירות והמעורבות הצבאית בקולוניות לשעבר. מעורבות צבאית צרפתית בצ'אד, בסהרה הצרפתית לשעבר ובלוב, הדחת קדאפי בהשתתפות מדינות אירופיות ומערביות נוספות, מעורבות במלחמה בסוריה ובלבנון, בעירק ובאפגניסטן וכן בלוב, תימן, טוניס, סודן ובמדינות נוספות במזרח אפריקה, הן חלק מהדוגמאות למהלכים אלה. העמדות של ארה"ב והסיוע שקבלו מאירופה כלפי מצרים של מוברק - הם עדות מסוג בסגנון אחר אבל מתוך אותה כוונה בסיסית לנצל את המציאות הקשה במדינות הנחשלות לטובתן ולנהל אותן כ"קולוניאליזם כלכלי ופוליטי בשלט רחוק". בעניין זה שיתפה ארה"ב פעולה עם אירופה, כשהיא מתאימה עצמה לגישה האירופית ומתחלקת עימה בהובלת המהלכים.
מעורבויות אלה הרסו במהירות את התשתיות המדיניות והכלכליות הקיימות. בחסות האיסלאם הפונדמנטליסטי, שהתפתח על-רקע האכזבה מהמערב ורעיונותיו ועל-רקע וההרגשה שרק הטרור והאידיאולוגיה האיסלאמית מספקים מה שנראה כתפיסה חלופית שלימה לעליונות המערבית, החל מתבסס ומתעצב המושג "התנגשות הציביליזציות"
2, שמוביל בדרכים שונות לניצול היתרונות של המדינות הנחשלות למאבק כולל במדינות המערב המפותחות.
יתרון המדינות הנחשלות טמון בעושרן הדמוגרפי, באוכלוסיותיהן הצעירות ההולכות וגדלות מבחינה מספרית, באכזבותיהן מהמציאות במקומות מושבן, מחשיפתן לרשתות התקשורת והמידע העולמיות שמעצימה את תחושת הכשל העצמי ומנכונות ויכולת ליטול סיכונים "משום שאין להם מה להפסיד". כשלון המערב בהתמודדותו מול הטרור הפונדמנטליסטי, הפך את הטרור ולאחרונה גם את התזוזות של אוכלוסיות גדולות ממקום למקום, לנשק במאבק האיסלאם במערב. המלחמות באזור, במיוחד אלה שבעירק, בלוב, בסוריה, בתימן ובאפגניסטן, מספקות כיום אוכלוסייה הנמדדת בעשרות מיליונים ליצירת איום דמוגרפי על אירופה ואת הטריטוריה שגודלה המצרפי כמחצית אירופה המערבית ויותר, הדרושה ליצירת דאעש כאיום טרור גלובלי ממשי.
בינתיים, פרט לדיבורים אין אירופה נוהגת כמי שמבינה את יסוד התהליכים וכיוונם ואת מלוא האיום הגלום בהם, היה וימשיכו להתפתח ולצבור עוצמה ומומנטום.
ד. האירופים אינם טיפשים. נסיונם הפוליטי והבינלאומי מלמד אותם היטב מהו איום צבאי או לאומי אחר. רבות ממדינות-עבר באירופה התמוטטו מבפנים, בהשפעת ריקבון החברה או המשטר ואימפוטנציה שלטונית, שהסתייעו בכוחות צבאיים ואחרים מבית ומבחוץ.
אירופה שבויה כיום במערכת חוקים, נורמות-חשיבה, אידאות ואמנות בינלאומיות, שמעצבות את דרך החיים והחשיבה הפורמלית (בין היתר, אותו מושג מטעה המכונה "תקינות פוליטית" שלו היא משועבדת). החוקים, מערכת המשפט והבילבול בנושאים שונים של ביטחון לאומי בין מציאות לאוטופיה, בין מה שאולי רצוי שיהיה לבין מה שאפשר להשיג מבלי לפרק או לסכן מסגרות לאומיות, אינם מתישבים עם אילוצי המציאות. מצד אחד, אירופה היא חלק מהגלובליזציה העולמית, דהיינו מחוקי הכלים השלובים שמוכתבים על ידה לכל מי שחשוף להשפעתה. מצד שני, היא מנסה לשמר לעצמה מרחב מחיה שונה, שבו תיישם באין מפריע את עקרונותיה. שניות זו בונה חדשים לבקרים מהמורות ומלכודות שאירופה אינה מצליחה לתפקד במסגרתן תפקוד אפקטיבי וראליסטי; אחרי הכל אירופה כיום איננה שליטת-העולם...
אירופה מושפעת עמוקות גם מהנסיון הטראומטי של חוויית שתי מלחמות-עולם שהתרחשו על אדמתה במחצית הראשונה של המאה ה-20. רעיון
האיחוד האירופי נגזר בעיקר מטראומה זו ואחת ההצדקות העיקריות להקמתו היא נסיון למנוע חזרה על הטראומות המלחמתיות ההן. היו שהאמינו שהסדרים אזוריים רחבים באירופה, שיטשטשו את העוינויות ההיסטוריות ויחליפו את דרכי השימוש בכוח בדרכי הדברות פוליטיות, בסביבה שתכביד ככל האפשר על פתרון סכסוכים בכוח, יהוו מצע יעיל להבטיח שכך אומנם יהיה. אירופה מבינה שאין די ביישום הכללים החדשים בתוך מרחב המחייה "הפרטי" שלה ומנסה להנחיל את העקרונות המנחים שלה למסגרות פוליטיות רחבות ורבות ככל האפשר, לרבות ביחסי החוץ שלה. בין אחרים דוגלת אירופה באימוץ ויישום עקרונות פוסט-מודרניים וניאו-ליברלים מגוונים ובכללם חוקי
כבוד האדם וחירותו, חופש הדיבור,
חופש המידע וזכויות אזרח ותושב נרחבות לצד מערכת שלימה של פרשנויות לעקרונות אלה במסגרת ניסוח כללי הביטחון הלאומי שלה. שניות זו מחלישות אותה במאבק בטרור, בהגירה הבלתי חוקית, באלימות ובצורך לקיים מסגרות מדינתיות יציבות כתנאי לשרידות המסגרת הבינלאומית המוכללת. מלבד קבוצת המדינות הדמוקרטיות המערביות, שקרובות בהשקפותיהן לאירופה, נבדלות מדינות רבות אחרות ממנה בגישתן האידיאולוגית לאופן הרצוי לניהול החיים הלאומיים והבינלאומיים. ההבדלים הגדולים ביותר קיימים מול מדינות המזרח התיכון ואפריקה ומול חלק ממדינות אסיה. מול מדינות אלה, "האדיקות" האידיאולוגית האירופית מהווה חולשה קשה. בשעה שאירופה שומרת במידה רבה על קיום מעשי של העקרונות המוצהרים על ידה, פועלות מדינות יריבות ותנועות אידאולוגיות המתנגדות לה לניצול החולשות המובנות בגישתה לשם העמדתה בפני אתגרים קשים.
ארבע החולשות הללו מצטרפות בימים אלה במהירות לסדרה של דילמות קיומיות. קושי אחד נובע מהבדלי השקפות ומנטליות בתוך אירופה עצמה. מדינות אירופה אינן מקשה אחת וקיימים ביניהן תפיסות שונות של מהות האיום וחומרתו כמו גם דרכי הטיפול הראויות לו. ככל שיתחדדו הבדלים אלה ואירופה לא תנקוט במהלכים לגיבוש מדיניות משותפת מוסכמת ואפקטיבית מול גלי ההגירה - יתגברו שני אפקטים שכבר התחילו: א. יגדל הפער הפנימי בין חברות האיחוד האירופי עד כדי משבר והתמוטטות הארגון כולו. האיום המיידי הוא על אמנת שנגן
3 - האמנה העוסקת בחופש התנועה בתוך מדינות הקהילה. אמנה זו משרתת את אחד העיקרים החשובים והמועילים ביותר של האיחוד - חופש התנועה - ופגיעה בו תהווה נזק לרעיון כולו. בעיה שניה קשורה בהיקף ההגירה שאירופה יכולה וצריכה להתיר ובכלים והעקרונות לחלוקת הנטל בקליטת ההגירה על-ידי חברות הארגון. ב. ללא בלימת תהליכי ההגירה הכאוטיים ויצירת שליטה מלאה בהם, יחמיר האיום החיצוני. ומאידך-גיסא, ללא מדיניות מוצהרת וברורה לגבי פתיחת הגבולות, אופן חלוקת הנכנסים בין חברות הארגון ודרך אפקטיבית לשליטה על תנועתם בתוך אירופה, עשויות להתמוטט כלכלית וחברתית מדינות בתוך הקהיליה. איום זה הינו מוחשי מאוד על-רקע העובדה שרבות ממדינות אירופה הגיעו כבר למסקנה שכשל רעיון הרב-תרבויות, אך טרם עשו בנדון דבר.
בראיה הישראלית, לתהליכים אלה השלכות חשובות: א. אירופה מתחילה להבין טוב יותר את בעיותיה של ישראל, שלה מיעוט ערבי גדול יחסית ואיום גדול בהסתננות זרים מבחוץ. ב. אירופה עסוקה בעצמה, תתפנה פחות לעסוק בישראל ובכל מקרה התנהלותה תוכל לשמש מודל נוח גם לנו. הואיל וההבדל בין תאוריה לפרקטיקה הוא הבדל מהותי, סביר להניח שנצא נשכרים מכך. ג. אירופה תצטרך לבחון מחדש רבות מהנחות העבודה שלה. כאשר הנחות אלה נשענו על אידאות שלא עמדו למבחן, המאבק מולן היה קשה יותר והשכנוע מורכב יותר. ד. רוב תושבי אירופה דהיום אינם מכירים את העולם המוסלמי היכרות קרובה ושופטים אירועים במישור הבילטרלי הישראלי-ערבי על-פי עקרונות המוסר הנוצרי והגישה הניאו-ליברלית. כשילמדו להכירם טוב יותר, אפשר מאוד שההידברות בין ישראל לאירופה תשתפר.
בניגוד לדעתם של חלק מהמשקיפים והפרשנים, אירופה אינה אבודה עדיין אבל מרווח הזמן העומד לרשותה להתעשת ולפעול הולך ומצטמצם במהירות. עליה לקבל מספר החלטות קריטיות בעתיד הקרוב: ראשית - בלימת ההגירה הבלתי מבוקרת אליה. שנית - דרך הטיפול במהגרים שכבר נכנסו פנימה; מה יהיה בסיס ההסדר הפנימי בין חברות הקהילה. שלישית - החלטה אם הגירה לאירופה היא דרך הטיפול הנכונה במסת המהגרים הפוטנציאלית שבמזרח התיכון, באפריקה ובקדמת אסיה או שיש לעצב ולאמץ דרך אחרת, שעיקרה שיקומם ויישובם במקומות מוצאם; כ"כ החלטה על דרכי המימוש של גישה זו. רביעית - מציאת דרך אפקטיבית ליישב את הסתירות הגדולות והתכופות שבהן היא נתקלת בין התאוריות היפות שאימצה לעצמה לבין המציאות המאיימת, השונה מהן תכלית שינוי. ללא תשובות טובות ומהירות לשאלות אלה, תכנס אירופה למשבר שעשוי למוטט את הסדר הקהילה כולו, בד-בבד עם מיטוט מספר מדינות חלשות באירופה עצמה. על-ידי כך יעלמו או יתנוונו רבים מההישגים של אירופה ב-50 השנים האחרונות.
