המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני ברק, ביתר עילית, קריית ספר או השכונות החרדיות המרובות של ירושלים, עשוי להיתקל במראה השכיח של מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות המותירים זוהמה וריח רע והמחכים ל"חוטאים" המבקשים לכפר על חטאיהם.
לקבלת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, מצטרפת מחאתם של בעלי הכנף הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן, המעידים כי היטהרו מחטאיהם באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם, ולאחר מכן שחיטתם לאכילה. על-פי המנהג המקורי, בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב, המבקש להתנקות מחטאיו: "זו כפרתי... זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום". מנהג חריג מאוד בין מנהגי השנה היהודית בכלל ויום הכיפורים בפרט.
מנהגי יום הכיפורים, שכיחים כייחודיים, נועדו כולם למטרה אחת: עשיית תשובה. הרעיון המרכזי העומד ביסודו של יום ייחודי זה בלוח השנה היהודי, הוא חסדו של יוצר האדם, הקורא אליו לשוב בתשובה ומוכן לכפר על עוונותיו של מי שמיטהר לפניו. לכן, חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים שבו, על-פי האמונה היהודית, חותמים בשמיים את שנכתב בראש השנה. יום הכיפורים הוא יום הסליחה והמחילה בין האדם לאל ובין האדם לחברו.
זכר לעבודת הכהן הגדול
הדרך העממית, המקובלת במרבית עדות ישראל, לבטא באופן מאגי וסמלי את מחילת העוונות ביום הכיפורים, היא באמצעות מנהג הכפרות בימים שבטרם התקדש היום. עיקר קיומו של מנהג הכפרות בבוקר ט' בתשרי. באשמורת הבוקר, שבה גוברת מידת הרחמים, קונים תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.
בתורת הקבלה מבואר, כי המנהג קשור לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, כפי שהיא מפורטת בחומש ויקרא. באותם ימים לקחו שני שעירים והפילו עליהם גורלות. שעיר אחד עלה כקורבן לה' בבית המקדש ואילו את השעיר השני היו שולחים אל צוקי המדבר ("לעזאזל") לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כלל חטאות בני ישראל, והוא שימש כפרה לעם ישראל כולו.
מנהג הכפרות, המתבצע ברחובות הערים, הוא זכר לאותו שעיר שנשלח ביום הכיפורים אחרי הצהריים אל מותו במדבר היבש והצחיח. על-מנת שהכפרות לא ייראו כקורבן (שהרי אסור להקריב מחוץ לבית המקדש), משתמשים בתרנגול או בתרנגולת שאינם ראויים לשמש כקורבן. מכאן שמדובר במנהג שהוא סמלי בלבד, כמו אכילת תפוח בדבש בראש השנה, והוא אינו אלא רמז בלבד לשעיר הכפרה שנשלח מבית המקדש. במחזור ויטרי נאמר במפורש על התרנגול, כי "תהא כפרתו ככפרת שעיר המשתלח".
מקובל לקחת תרנגול לבן או תרנגולת לבנה, כיוון שהצבע הלבן מסמל חפות מפשע והיטהרות מעוונות, על יסוד הפסוק בספר ישעיהו: "אם יחיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". שני הוא הצבע האדום, צבע הדם, המסמל את החטא והעוון, והלבן הוא צבע המעיד על טהרה וניקיון.
שולחן-ערוך מול האר"י
פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם למנהג הכפרות שראשיתו בימי הגאונים, במאות ה-9-8 לספירה. בעל שולחן-ערוך, ר' יוסף קארו, שחי בצפת במאה ה-16, התנגד למנהג זה בחריפות וראה בו "מנהג האמורי". הוא לא היה יחיד ורבים מחכמי ישראל ביטאו דעות שליליות מאוד כלפי מנהג הכפרות. שונה מכך האר"י, מכונן הקבלה הצפתית, שחי ממש באותן שנים בבירת הגליל ואשר הקפיד על קיום המנהג ונטע אותו בקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו. בשל השקפתו החד-משמעית, השתלב המנהג היטב במסכת חייהן של רבות מעדות ישראל. ועדיין עולה השאלה, כיצד התקבל באופן כה מובהק מנהג שגדול הפוסקים התנגד לו וניסה לעוקרו.
מנהג הכפרות שבא לעולם, כפי שכותב פרופ' משה חלמיש, מעולם הכישוף בסביבה נוכרית, מתבסס על האמונה העממית, לפיה ניתן להעביר מחלה, קללה או חטא מגוף חי אחד למשנהו, ואפילו לדומם. העדפת התרנגול כבעל חיים שאליו ניתן להעביר את הרע נובעת מן האמונה, כי התרנגול הוא בעל כוחות מאגיים וכי ביכולתו להביא את האור ועל כן יראים מפניו המזיקים. גם לכרבולתו האדומה של התרנגול ייחסו כוחות מאגיים, כי הצבע האדום מציין את כוח החיות ויכול להעניק עוצמה. סיבוב התרנגול או התרנגולת מסביב לראש (שלוש, שבע או תשע פעמים על-פי העדות השונות), אינו רק בבחינת הפחדת המזיקים ובלבולם, אלא גם יצירה של עיגול סמלי, שיש בו כדי להעניק הגנה מאגית מפני מזיקים.
כסף במקום תרנגול
בצפון אפריקה נהגו שאם לא היו תרנגולים השתמשו בדגים, וסובבו דג חי או כסף צרור במטפחת לצדקה. כאשר מסובבים צרור כסף במטפחת אומרים "זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום". היום מקובל מאוד, בעיקר בקרב אותם הדוחים את השימוש בבעלי חיים, לעשות את הכפרות באמצעות תרומה כספית לצדקה.
בבבל עשו כפרות באמצעות צמח או עציץ. בין המשפחות העניות בכורדיסטן נהגו לקחת לכפרות ביצים במקום עופות, ואילו המשפחות העשירות היו מכינות כבש לכפרה. כל המשפחה הייתה מביאה לחצר בית הכנסת את הכבש, השוחט היה מוליך את הכבש שלוש פעמים סביב בני המשפחה, ולאחר השחיטה היו מכינים את הבשר לסעודה המפסקת.
ולבסוף השימוש בן זמננו בכפרות. במילון הסלנג המקיף מביא
רוביק רוזנטל שני פירושים של המילה "כפרה": חביבי, אהובי (פנייה ידידותית); אין להצטער על מה שאבד, "כפרה על הכסף, זה רק כסף. זה לא מצדיק את הטרחה והזמן בבתי המשפט". לי נראה כי נשמט הפירוש הלקוח מימים אלה. המילה "כפרה" בשימושה העממי לקוחה דווקא ממשמעות הכפרות של יום הכיפורים. מי ייתן ויכופר לכולנו ולכל אחד מאיתנו.
