בחוזרי מהחתונה, ביום השישי, ממש לפני הדלקת הנרות ל"שבת שוּבה", שמעתי ברדיו "גלי ישראל" הקלטה משנת ה'תרצ"ח (1938) של החזן זבולון קווארטין
משורר את הפיוט הנורא, "טיהר רבי ישמעאל", שאנו אומרים במוסף של יום הכיפורים.
"... טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמוֹ, וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם - בְּסִלּוּדִים,
וְעָלָה לַמָּרוֹם - וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים.
וְנָם לוֹ: קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים,
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: כִּי בְזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים!
יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל,
וְצִוָּה בְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכֹחַ - וְלָאֵל!
וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוֹצִיאוּ תְּחִלָּה - שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל:
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל [נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל] ...".
(מתוך הפיוט "אלה אזכרה" לתפילת מוסף ביום הכיפורים).
הפיוט אומר, שרבי ישמעאל הכהן הגדול חזה ("שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד") את הגורל הצפוי לגדולי ישראל, שייטבחו בדרכים נוראיות על-ידי הכובשים הרומאים בשל דבקותם בערכי היהדות, והוא אומר, שעליו ועל חבריו להנהגה לקבל את הדין ("קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים").
אכן פיוט נורא, המתאים ליום הדין.
"... כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן ...". כך אומר פיוט איום ונורא אחר לימים הנוראים, "ונתנה תוקף".
במים, באש, בחרב וברעש נהרגו ונפצעו חבריי ועמיתיי לנשק, שלא זכו בדין באותו יום צום כיפור.
דחלילים ביטחוניים
כמו כל שנה, עם התקרב יום הכיפורים, אני נזרק חזרה למלחמה האיומה. בבוקר קראתי את
מאמרו של שמעון מנדס, ידידי, שמנסה לטהר את
גולדה מאיר מאשמת המלחמה. שמעון הקדיש כמה שנים לחקור את תוכניות המלחמה של אנוואר סאדאת, ואת מסקנותיו כתב בספרו, "הג'יהאד של סאדאת". עתה ניסה להדוף במאמרו את השקר המוסכם לגבי אשמתה של גולדה מאיר.
"... [מאיר] הייתה בטוחה שמיטב אלופי המלחמה הסרים למשמעתה, עוקבים מקרוב אחר מצב העניינים, והם כבר יעשו את הנדרש לעשות - והיה כי תפרוץ מלחמה. שהרי לפני מלחמת יום כיפור, אלופי צה"ל ושר הביטחון משה דיין בראשם, 'הטילו' את אימתם על המנהיגות המדינית והצבאית של מצרים: שאם מצרים תיזום מלחמה, הצבא המצרי יהיה למאכולת-אש וחצי האי סיני יהיה לאתר קבורתו. אלא שביום פקודה, התברר לה שהצמרת הביטחונית שלה מורכבת מדחלילים ביטחוניים, ש'הציפורים' (הבדווים) בסיני שהופעלו על-ידי ראש המודיעין המצרי, הגנרל פואד נצאר, חשפו את ערוותם הביטחונית" - כותב מנדס.
"שר-ביטחון ללא חזון, שבניגוד לעמדת ראשת הממשלה חיפש פתרונות-ביניים בנוסח '
הסכם אוסלו' כדי להרגיע את המצרים - ושכח לפקח על הצבא. בקיץ 1973 הכריז שעד סוף השנה תהיה מלחמה, אבל לא טרח לבדוק את היערכות צה"ל ואת מוכנותו. רמטכ"ל שלא הכין את צה"ל למלחמה, ומיהר להיפטר ממפקדים מנוסים באישור שר הביטחון טרם מלחמה, שידע כי תבוא; לא ביצע חילופי מפקדים בפיקוד הדרום, שהתבקשו לאחר שהמלחמה החלה. והגרוע מכל, רמטכ"ל שלא ידע לנהל מלחמה, ומינו לו עוזר, את קודמו רב-אלוף חיים בר-לב, כדי שישתלט על העניינים. למי שאינו זוכר, בר-לב ודדו היו חברים קרובים, ודדו מונה לרמטכ"ל בהמלצתו של בר-לב.
מסיבת פרידה
"בהקשר הזה, סא"ל ד"ר שמעון גולן, ששירת כראש תחום במחלקת היסטוריה של צה"ל, מביא בספרו ציטטה מדהימה ביחס לתפקודו של הרמטכ"ל במלחמה. רב-אלוף חיים בר-לב אמר לשר-הביטחון משה דיין: 'כל עוד המצב היה בשפל הוא [דדו] לא התערב בדרך ניהול המלחמה בדרום. עתה, משהשתפר המצב, הוא מבלבל בלי סוף את המוח ומפריע לעבוד' (שמעון גולן, "מלחמה ביום הכיפורים", עמ' 1108)".
כיום קשה להבין את המסקנות של אותם הקצינים, ששמרו על עסקים כרגיל, והתעלמו מכל מה שידעו על תוכניות הצבא המצרי. מאות ידיעות זרמו אז בשטף רב, והצביעו על מלחמה. המסקנה לא הגיעה לרמטכ"ל ולא לאוגדת סיני 252, שעמדה בקו המגע הדרומי. לגולן הגיעו הידיעות על מלחמה קרֵבה כהתרעה על יום קרב. חטיבות השריון וחטיבות החי"ר עמדו בגולן ובסיני עיוורות אל מול המלחמה.
כשבחיל-האוויר ובמטכ"ל היה הגיוס - שקט, או רועש - למלחמה בעיצומו, התעקש אלוף אברהם-אלברט מנדלר, מפקד 252, בצוהרי יום הכיפורים, שלא להזיז שום טנק, כדי לא לגרות את המצרים לצאת למלחמה. ובסיני עסקו בשבוע שלפני המלחמה טובי המפקדים בהכנות למסיבת הפרידה החגיגית מאלוף מנדלר.
הבעיה לא הייתה טעות מודיעינית. בהרבה רמות, שאין זה המקום לדון בהן ואין טעם לדון בהן - כשל המודיעין שלנו לחלוטין במלחמה. זה אינו ההסבר לתבוסתנו במלחמה. ביום הכיפורים ה'תשל"ד כשלה מערכת האג"ם, וכל תוכניות המלחמה של צבאנו - חוץ מ
חיל הים - קרסו בחמש הדקות הראשונות למלחמה (או בשש השעות הראשונות - תלוי בדובר). למרות שהתאמן עד חוסר-הכרה, הגיע צה"ל למלחמה כשאינו מוכן, אינו מצויד כדבעי ובנוי בצורה מעוותת, שלא התאימה להתמודדות עם צבאות ערב - עניינים קשים, ששילמנו עליהם לשווא מחיר עצום בדם. וכאמור, בראשו עמדו מפקדים בלתי-ראויים, שעסקו בזוטות ובמלחמות גנרלים ולא בהגנה על המדינה.
מי שהתגייסו בשמחה, וברצון רב קיבלו עליהם את הדין, גילו להוותם, שהמחסנים ריקים - כמו מחשבותיהם של המפקדים, שלא הכינו את הצבא למלחמה, והם נשלחו לבלום בגופם את שפעת האויב, שהסתער על קווינו, והבקיעם. בהקרבתם הצילו החיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים את המדינה מידי הגנרלים, שהוליכוה אל התוהו.
ואחרי המלחמה שוב אחזו הגנרלים ביד רמה, והוליכו את הצבא שוב בדרכים עקלקלות. הם סירבו ללמוד את לקחי המלחמה, כשהם בזים להקרבה ולדם שנשפך.
כפי שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת ה'תרצ"ח (1938) - "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד".
והמשיך, "הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר-חֲלוֹמוֹת
בָּרֵי-לֵב, נְקִיֵּי-כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה?"