הי משה, לפני כמה ימים שלח אלי דני קריאף (מי שהיה מ"מ 2 אצלנו בפלוגה א') מייל שבו הוא קובל על קצין שריון ראשי ששלח להתכה את טנק 817832 מגדס"ר 87 שדני מצא שלם בבית הקברות לטנקים. טנק שכל אנשי הצוות שלו נהרגו ליד טנק הצוערים במלחמת יום הכיפורים וזאת תמורת 30 אלף שקלים. 42 שנים חלפו ממלחמת יום הכיפורים. 42 שנים מאז נשארת שם בצומת טרטור לקסיקון. 42 שנים ופתאום עלה וצפה בזיכרוני חולצה. ממש תופעה מוזרה. חולצה משובצת שהיה בה קצת אדום קצת כחול וכמובן לבן. חולצה עם שרוולים ארוכים. שתי חולצות קניתי ערב ראש השנה 1973 (ליתר דיוק כפי שאתה יודע כבר אז בתיה בחרה את בגדיי) - האחת משובצת בגוון ירוק והשנייה באדום ורוד. כשאביך לקח אותנו במכוניתו למרכז הגיוס כדי להתייצב למילואים ביום הכיפורים התחיל להיות קריר. אתה שמשום מה מיהרת ופחדת להפסיד את המלחמה ויתרת על מעבר בביתך וביקשת מבתיה וממני שנשאיל לך חולצה למקרה שיהיה קר. אז נתנו לך את החולצה החדשה המשובצת אדומה. נפגשנו שוב בימ"ח, בשדה תימן. אתה בפלוגה ב' של חטיבה 600 ואני בפלוגה א'. שם בימ"ח עמדנו שנינו כשפרצו את הנשקייה כי האפסנאי התורן סירב לפתחה. היו חסרות לו חתימות וטפסים (הרגולציה הייתה בעייתית כבר לפני 40 שנים ויותר). טוב, אז פרצנו נכנסנו פנימה וגילינו שהנשקייה...ריקה. אין עוזים לאנשי הצוות, אין תחמושת קלה. כך עמדנו לנו שנינו עם החולצות המשובצות תוהים לאן נעלם הנשק. אז עדיין לא חשבנו שזה הקטן במחדלים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיך בלבוש אזרחי, כעוס ומתוסכל על הנשקייה הריקה. הטנקים שלך לפחות היו בימ"ח עם רוב הציוד עליהם. שלנו, של פלוגה א' לא היו שם ורק אחרי בירורים התברר שהם באמצע דיגום (שדרוג מערכות הנשק) במחנה "נתן" בצידה השני של באר שבע. אמרנו שלום זה לזה והספקת להגיד לי, בין היתר: "אחזיר לכם את החולצה כשנסיים". אני הגעתי למחנה "נתן" שם קיבלנו טנקים עם כנות למקלעים מתוצרת אחת אבל עם מקלעים מתוצרת אחרת. כאלו שלא התאימו למתקנים עליהם היי מונחים. כל צוות אלתר משהו אחר כדי שיהיה בטנק נשק כלשהו נגד חי"ר. כשנפגשנו שוב אחרי שבוע בהתרעננות ובשיחת מח"ט, אי-שם בסיני ליד טסה, כבר היית בלי החולצה המשובצת אלא במדים. לא הקשבנו למילה מדברי המח"ט, אלא עסקנו בספירת מלאי של חברים קרובים ששרתו לצידנו בסדיר כמדריכי תותחנות טנקים בבית הספר לשריון ושלחמו אתנו בחטיבה 600. הנושא המרכזי בשיחתנו לבד ציון העובדה שהמקלעים לא עובדים ושחסרה תחמושת מתאימה הייתה דווקא הכמיהה להתקלח, לראשונה, אחרי שבוע של לחימה. 24/7 קוראים לזה היום. עוד הספקת להגיד לי "אל תדאג החולצה אצלי בסל צריח" לפני שנפרדנו איש איש לטנקו. איש איש לדרכו. הדרך שממנה אני חזרתי הביתה ואתה נשארת בסיני. רק יומיים חלפו ונדפקת שם בצומת. הטנק שלך, אגב, נשאר שלם. ספג פגיעה אחת ובאופן מתמיה לא ספג שום פגיעה נוספת. רק עישן קצת ונשאר שלם. ואתו...החולצה, זו שצפה פתאום ועולה בזיכרוני, נשארה שם. המייל של דני על הטנק שאותר הוא שהעלה בזיכרוני את החולצה. החולצה שנשארה בסל הצריח. אני משוכנע שגם את הטנק שלך התיכו בעבור חופן דולרים וכך הלך הטנק, הלכה החולצה ורק אתה נשארת לצידי עד היום. צעיר, חייכן וחבר קרוב.