יום הכיפורים הפך, בשנים האחרונות לחג האופניים. רבים מאזרחי ישראל נוהרים לבתי הכנסת לבקש סליחה ומחילה על חטאיהם מול בורא עולם. התנועה בכבישים נעצרת והילדים מדוושים.
עבורי השילוב בין יום הכיפורים לאופניים מזכיר לי ספור אישי מרתק שרק בנס נגמר בשלום. סוג של השגחה עליונה.
השנה שנת 1973. המועד - סוף אוקטובר. הפסקת אש בינינו לבין המצרים. נכנסנו לימים של המתנה. אני, קצין החימוש של גדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי. גדוד ששילם מחיר דמים יקר במהלך המלחמה ואיבד מפקדים וחיילים רבים. הגדוד שלנו- 890 - קיבל אחריות על גזרה רחבה ומשמעותית בגדה המזרחית של תעלת סואץ - סמוך לתעלת המים המתוקים.
אחי אלברט שהגיע מחו"ל אפילו לא הספיק לעבור בבית ההורים בשדרות וגם לא פגש במי מאחיותיי ומאחיי וגם איתי לא נפגש טרם רץ לחזית. במהלך הקרבות חשבתי, לא מעט, עליו אך לא הצלחתי ליצור אתו קשר כלשהו ולברר מה עלה בגורלו (זה לפני עידן הסמארטפונים, הווטסאפ והרשתות החברתיות).
והנה התברר לי שאלברט הגיע לגדוד 48 בפיקודו של קאצ'ה. גדוד שסופח לחטיבה 35 ומצא עצמו בתום הלחימה בדיוק באותה גזרה בה נמצאתי אני אך בצידה השני של תעלת המים המתוקים.
ברגע של רגיעה יחסית החלטתי לחפש את אחי ולוודא שהוא בחיים.
במהלך ההתארגנות לשהייה הארוכה אי-שם גדות התעלה התפניתי, לראשונה, לחשוב על גורלו של אחי. היכן לחם-ידעתי. העובדה שרבים מחבריו ליחידה נפגעו כמו גם חברי שלי שלחמו לצדי - ידעתי. זה שטרם נשמע ממנו אות חיים בבית - גם זה ידעתי. החלטתי, לכן, לנסות ולאתרו. הפעלתי קשרים, פניתי לחברים, בחנתי מפות, עד שלבסוף הבנתי שאלברט בחיים ונמצא ב... גדה השנייה של התעלה. החלטתי למצוא אותו ולוודא שהוא בחיים וגם כדי שהוא יראה שגם אני שרדתי את ימי הלחימה הקשים.
לקחתי קומנדקר, נהג, קצת נשק ותחמושת ויצאתי לדרך שהייתה מיוערת מאוד, עם צמחייה ירוקה וסבוכה ועצי מנגו. הרבה עצי מנגו.
תוך כדי נסיעה פגשתי חיילים מגדודו. "היי, מישהו ראה או יודע מה עם אוג'דה (הכינוי של אחי אלברט)?" שאלתי.
"סע בשביל בין המטעים ובעוד כעשר דקות תראה זוג אופניים מוטלים לצד הדרך. פנה שם ימינה ותגיע למוצב שבו נמצא אחיך אלברט" .
המשכתי בנסיעה תוך שאני מחפש בקפידה אחרי אופניים לצד הדרך. היה ברור לי כמו שהיה ברור למקור שהדריך אותי כי איש לא יזיז את האופניים ממקומם מחשש למלכוד.
הנסיעה הלכה והתארכה, המטע נגמר ומצאתי עצמי נוסע עם הקומנדקר בשטח פתוח.
לפתע עקף אותי בדהרה ג'יפ שהעלה סביבו נחשול אבק גדול שעצר בחריקת בלמים. מהג'יפ קפצה קבוצת קצינים בכירים ממנה ומתוכו שאג קצין מזוקן: "לאן אתה נוסע, קצין צעיר". "אני מחפש את אחי" השיבותי. "כאן" אמר המזוקן "לא תמצא שום אח. עוד כמה מטרים ואתה חוצה את קו הפסקת האש ותמצא עצמך בשבי המצרי ואז אחיך יצטרך לחפש אותך הרבה זמן. סע אחורה וסע על-פי ההנחיות שלנו".
נסעתי על-פי הנחיותיהם והגעתי ליעד. ליבי הלם בחוזקה כשפגשתי את אחי, בחיים, אחרי שחודשים לא ראיתיו.
משנרגענו מההתרגשות סיפרתי לאחי ולחבריו אץ שקרה לי בדרך אליו. הם חייכו ואמרו: "עוד פעם אבידן וקאצ'ה הצילו מישהו ממשפחת פרץ". אמרו ולא הוסיפו.
מאז האופנים שלא היו הם אופני יום הכיפורים שלי.
