דייר בניין רב קומתי עבד, במשמרות לילה בבית חרושת. כל לילה בהגיעו לדירתו בשעה 2 היה חולץ את נעליו ומטיח אותן, אחת לאחר השנייה, ברצפה דבר שהעיר את השכן מתחתיו שזיכה אותו בלבו בברכות חמות. יום אחד פנה אליו השכן והעיר לו על מנהגו. האחרון התנצל ואמר שלא היה מודע לכך. באותו לילה הוא הטיח את הנעל הראשונה על הרצפה ואז נזכר בבקשת השכן והניח את הנעל השנייה בזהירות ונרדם. בשעה 4 מצלצל השכן בדירתו של עובד המשמרות ובזעזוע שואל את זורק הנעליים מתי כבר יזרוק את הנעל השנייה. לפני מספר ימים עמד ה"פד", הבנק המרכזי האמריקני, בפני דילמת מטיח הנעליים. שוק המניות ציפה שה"פד" יעלה את הריבית דבר שאמור לגרום לירידת מחירי המניות. הפד לא זרק את הנעל השנייה, כלומר לא העלה את הריבית מסיבות שונות. שוק המניות מוכה תסמונת השכן מלמטה הגיב בירידת מניות. הוא במתח. מתי ה"פד" יזרוק את הנעל השנייה?. הכלכלה שונאת אי-ודאות. שוק מניות בריא הוא שוק עם תנודות מזעריות ובמגמה חיובית. יודעים שהריבית עומדת לשנות כיוון וה"פד" אינו מגלה רגישות עסקית. רב אם לא כל הבנקים המרכזיים בעולם משנים את הריביות ברבעי אחוזים או כפולותיהם. הדבר מעיד על חוסר תחושת שוק. אם ה"פד" היה מעלה את הריבית ב-0.05% - 0.1% השוק היה מבין שיש שינוי הפעם מינורי והיה מניח שאולי זאת ההעלאה היחידה השנה, והיה מגיב בירידות מינוריות אם בכלל. אחרי הכל העלאה מריבית אפסית ברבע אחוז היא אדירה. כל הבנקים עשו את הטעות שבעת ירידת הריביות בצעו הורדות מהירות של רבע אחוז או בכפולותיו. כך הגיעו די מהר לריבית אפסית. במילים אחרות, הם בזבזו תחמושת ונשארו ללא יכולת להמשיך בקרב הבלימה. בנק ישראל לא גילה יכולת ייחודית, והגיע מהר מאוד לריבית של 0.1%. אנו במציאות של לחצים דפלציוניים ובנק ישראל איבד את כלי הנשק החשוב והוא ריבית. אין לאן להוריד אותה. ריבית שלילית היא כלי לא רצוי. בעתיד הלא רחוק יחל גם בנק ישראל להעלות ריבית. רצוי שהוא יעלה אותה בהדרגה ובקצב של עשיריות האחוז ואף פחות מכך. צריך לתת לכלכלה להתרגל לשינוי. הוא ייווכח שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. אל לו להיכנע ללחצים שיבואו מהבנקים להעלות הריבית בצורה אגרסיבית יותר. הוא הוריד את הריביות במורדות תלולים אך כדאי שיטפס חזרה בשבילים פחות תלולים.