המכונה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", המהווה גם בית המקלט ליהודים המעדיפים לגור דווקא בניו-יורק, לונדון ופריז, שיש לא מעטים בנכדי לוחמי עצמאותה המבקשים גם הם להוציא דרכונים אירופים וכבר כיום יש בעיר ברלין כ-20 אלף ישראלים, אינה סיפור הצלחה גדול מבחינה לאומית-פוליטית, אם להתבטא בלשון מעודנת.
בישראל מרבים לשבח את קטר ההיי-טק, הישגי המדע, וקודם-לכן את קליטת עליות ההמונים והצמיחה הגבוהה שהייתה באותן שנים במשק. יש בישראל ללא ספק תרבות צעירה ותוססת, כולל גם קולנוע שבשנים האחרונות מגיע להישגים מרשימים. אולם מבחינה לאומית, ישראל היא סיפור עגום מאז הכרזת העצמאות, הגם הישגיה הטריטוריאליים במלחמת ששת הימים.
כבר בהיותה מדינת רכה בשנים, כל נוסחאות החוקה שנכתבו, חלקם אף ברוח ליברלית מובהקת כמו נוסח החוקה שהציע ד"ר באדר לתנועת החרות (והתנהלות בגין הביאה לגניזתה) - היו כלא היו ולא קרמו עור וגידים. במקום חוקה קיבלנו חוקי יסוד האמורים להוות חוקה, ועד היום חסרה מגילת זכויות האזרח והאדם, שאינה קיימת למעשה בחוק
כבוד האדם ו
חופש העיסוק שקבעו קו מוצא מנקודה היסטורית מסוימת והלאה מתוך לגיטימציה לתחיקת העבר.
מדברים על מספר שסעים הקיימים בחברה הישראלית, אך לפני שאתייחס אליהם מעניין לציין שבעוד שהחברה היא "ישראלית", המדינה היא "יהודית" והאידיאולוגיה המכוננת אותה הינה "ציונית". היש עוד דוגמה ברחבי העולם לשונות מושגים בסיסית שכזו?
בחזרה לשסעים. שסע אחד הינו השסע הנקרא "היהודי-ערבי" או "היהודי-פלשתיני" בתוך ישראל. זהו שסע הקיים מאז הקמת מדינת ישראל כשאזרחיה הערבים שהיו תחת ממשל צבאי, נתפסו למעשה כמי שאינם חלק אינטגרלי ולגיטימי של החברה והמדינה, הגם שהיו אזרחיה והצביעו גם לאסיפה המכוננת. הם גם היו בגדר פריפריה ומאז מלחמת ששת הימים, וזכו למישוג "פריפריה כפולה" באשר לא היו חלק אינטגרלי לא מהחברה הישראלית ולא מהחברה הפלשתינית שבשטחים ה"כבושים", "מוחזקים" או "משוחררים".
מלחמה זו הביאה למשטר כיבוש צבאי על האוכלוסייה הקיימת בשטחים, אחת אם מדובר במושלים או אחר-כך במנהל אזרחי או כיום שליטה מתוך חלוקת השליטה והפיקוח הצבאי על שטחי A B C. בשטחים אלו נהוגות שתי מערכות חוקים, האחת לאזרחים ישראלים יהודים, והשנייה למקומיים הפלשתינים. נוכח הפערים בין שתי המערכות, ובמיוחד בכל מה שקשר לענישה והיתרי תנועה, ניתן לראות בכך משום "אפרטהייד", שמשמעותו באפריקנס (השפה הרשמית בדרום אפריקה הלבנה) היא - הפרדה.
יש להוסיף ולציין, שכיבוש צבאי הינו בדרך-כלל מצב זמני עד לקביעת גורל הטריטוריה, אם לסיפוחה או לנסיגה ממנה בהסדר מדיני. בישראל מזה שני דורות, 48 שנים, עדיין קיים כיבוש שלבטח אינו עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה הליברלית.
הפתרונות המדיניים המוצעים לפתרון הסכסוך, אינם אפשריים למעשה להתממש. פתרון אחד הוא פתרון "שתי מדינות לשני העמים". מדינת ישראל לא תהפוך בהכרח למדינה נורמלית אם תאפשר הקמת מדינה פלשתינית לצידה, אלא אם תהיה (כמו גם המדינה הפלשתינית), מדינת לאום אזרחי מכליל כדמוקרטיה ליברלית. אבל אין שום כוח פוליטי המאמץ תפיסה זו שתישאר יפה על הנייר.
הבעיה מצויה כבר בשלב המנהיגות. קיימת מנהיגות הן בישראל והן אצל הפלשתינים, היכולה לגבש ולהוביל הסכם מדיני שיצור מציאות של שתי מדינות? לכך נקשר הפרדוקס המכונה "הימין יביא שלום והשמאל יעשה מלחמה". לשמאל קל יחסית לצאת למלחמה כי הימין יתמוך בה, אך לא ההפיך, לעומת זאת לימין קל יחסית לחתום על הסכם מדיני, כי השמאל יגבה אותו, ולא ההפך.
היש מנהיג בישראל? היש מי שיזום יוביל ויעמוד על קיומו של הסכם מדיני היסטורי? למיטב הבנתי אין אדם כזה ובמפה הפוליטית אינני רואה אדם כזה. ייתכן שיש פוטנציאל טרם ידוע, אבל גם לא ידוע האם באמת יש פוטנציאל למנהיגות שכזו. גם שאלה זו יש להפנות כלפי הפלשתינים. דומה שאנו מצויים בסוף עידן אבו מאזן, שהגם שהיה מנהיג נוח יחסית לישראל לעומת ערפאת, לא נחתם בימיו הסכם מדיני עם ישראל.
במסגרת מאמר זה אני לא יכול להיכנס לעומק השאלה: מי אשם באי הגעה להסכם, ישראל או הרשות הפלשתינית? זוהי סוגיה העומדת בפני עצמה. מבחינתי לצורך המאמר עומדת השאלה: מי יכול להוביל מהלך זה? כמובן מהלך שהוא לא רק בגדר חתימה על מסמך, אלא בגדר ניהול מדיניות רוקמת מציאות נוכח כל הקשיים והמכשלות.
גם פתרון המדינה האחת הדמוקרטית הינו פתרון בעייתי, גם אם תהיה על בסיס "כל קול שווה קול". הבעייתיות טמונה בכשל הלוגי. אם לא ניתן להגיע להסדר מדיני בין שתי מדינות, אז מדוע המצב הקיים יכול להיות בגדר פתרון מדיני ראוי נוכח הסכסוך הלאומי הקיים? הדבר משול לזוג שאינו יכול לחלק את הרכוש ולכן מחליט להמשיך ולגור יחדיו באותה דירה.
מדינה אחת וגם קונפדרציה שהינה נדירה (למעט שוויץ הנקראת כך, שלמעשה היא מדינה פדרטיבית) דורשת לצורך קיומה בסיס משותף. אין בסיס או מכנה משותף זה, גם בישראל וגם לא ברשות הפלשתינית. בישראל לא נוצר רשמית והוכר לאום משותף כלל אזרחי. לא רק זאת אלא שבית המשפט העליון דחה תביעת עותרים השייכים לעמותת "אני ישראלי" (למען השקיפות אציין שגם אני נמניתי עליהם), שדרשו הכרת המדינה בלאומם הישראלי. אם לא ייבנה לאום משותף, מה יאחד את אזרחי המדינה האחת או הקונפדרטיבית?
גם בתוך גבולות הקו הירוק, אין אזרחות שווה לכולם. כעקרון יהודים זכאים לאזרחות ישראלית, הגם שלא היגרו אליה, מתוקף יכולת החלת חוק השבות עליהם הגוזרת את מעמדם, זאת לעומת ערבי ישראל הזכים לאזרחות ישראלית מתוקף ישיבה, ממנה נגזר מעמדם. ידוע ואין מקום להרחיב על ההדרה, הקיפוח ותת-הייצוג והתקצוב של ערבי ישראל. עמותת "סיכוי" משקפת זאת בדוחותיה כבר שנים רבות. גם הדרוזים המשרתים שירות חובה משנות ה-50 בצבא, אינם בגדר אזרחים שווים ומלאים. ישראל אינה ומעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית, בניגוד למיתוסים של אנשי שמאל הציוני.
מכאן נשאלת השאלה: מה יכול לאחד במדינה, שאין לה מכנה משותף? לא רק זאת. לפני שנים כבר היו דיווחים על חדירת העולם התחתון לזרועות הממשל השונים. מדי פעם אנו קוראים על איש מודיעין של המשטרה, שעבד עבור העולם התחתון. מי שעוקב אחר פרשת רפי רותם מבין שמדובר במגה שחיתות של פרקליטות המדינה, רשות המיסים, תאגידים והעולם התחתון. במקום למנות שופט חוקר כמו באיטליה, מגינים שומרי הסף: היועץ המשפטי של הממשלה ו
מבקר המדינה על המערכת. ספק רב אם שחיתות הורסנית כסרטן בגוף תעלם. דומה שהיא הולכת ומאכלת את רקמת החיים הנורמליים בישראל.
פעם דובר על השסע הדתי-חילוני או החרדי-חילוני הנסב סביב השבת: נסיעות וקולנוע. היו נוכח תהליכי הלאומניות המשיחיסטית שפושה בקרב הכיפות הסרוגות, תהליך ההדתה בצבא, הן של גברים והן של נשים (רבע מהמגויסות הן דתיות), הפל הצבא בפיקוד הבינוני ובהמשך גם הגבוה, לצבא עם ראש פוליטי הנוגד אלת ערכי הדמוקרטיה הליברלית במובהק ואשר עלול להוות גם שחקן (או מתוכו שחקנים) ביחס לתהליכי הסדרים מדינים. יש כבר כתובת והיא רשומה על הקיר.
אולם גם זו לא אינה כל תמונת "מחלותיה" של ישראל. המצב הכלכלי שהוא יחסית נראה סביר חופן שני תהליכים מסוכנים:
א. שחיקת המעמד הבינוני וגלישתו מטה.
ב. החרפת הקיטוב הכלכלי, כולל גם שיעור ההון של האחוז והאלפיון העליון מסך ההון במדינה. מצב זה נובע מקרבת ההון הגדול (טייקונים) לממשל, מה שנקשר לססמה הנשמעת בהפגנות החברתיות "הון, שלטון, עולם תחתון", ולעיתים בתוספת "עיתון" (
ישראל היום).
בישראל עדיין קיימים עיוותי מבניים, שמחד מאפשרים עוצמתן של קבוצות אינטרס כלכליות, ומאידך גורמות ליוקר המחיה הבלתי נתפס בישראל, לעומת המקובל באירופה-אמריקה.
אם יוכל מי מקוראי מאמר זה למצוא אנשי רוח, אינטלקטואלים שיגרמו לשינוי המגמות המתוארות, אני מבטיח לקנות כובע ולאכול אותו. עם זאת, דווקא במצב של משבר, יכולות לצמוח תנועות מחאה פוליטיות שיציגו מודל אלטרנטיבי שיזכה לתמיכה. הבעיה שחלק ניכר מהן עד-כה לא ידעו להציע פתרון כולל או להתמודד עם הממסד הפוליטי. כך למשל ממנהיגי תנועת המחאה של 2011 הצטרפו למפלגות המערכת הפוליטית הקיימת.
לשמור ולזכור.
