מכאן ואילך - יד קלה על ההדק

הכתבה לבוקר ערב החג מוכנה הייתה - מראש. התכוונתי כתוב על מדינה המתעלמת, לחלוטין,מרווחתם הכלכלית של תושביה, בהגיעם לגיל פרישה - כאשר "אין רואה היא אותם וצרכיהם השוטפים, אפילו לא ממילימטר". רציתי לכתוב אודות מדינה שאינה נותנת דעתה על אזרחיה המבקשים לסיים, יתרת חייהם בצאתם לגמלאות, ברווחה כלכלית מסוימת ולממש כספי הגמלאות שצברו הם, בעמל רב, תוך שהחסירו מזון מפיהם - ואפילו זאת, אין מאפשרת היא להם. היה בדעתי להתייחס ללוחות התמותה של הביטוח הלאומי, שיסודם בלוחות התמותה שנקבעו בתקופת שלטונו של אוטו פון ביסמרק, בשלהי המאה ה-18 ועודכנו, חלקית, רק בשנת 2012 בידי האוצר. היה בדעתי לכתוב על מדינה המונעת חיים בכבוד מאזרחיה, שיצאו לגמלאות. אזרחים שכל חייהם שירתו אותה בשירות פעיל במילואים, שילמו וחלקם עדיין משלמים מס הכנסה בשיעורים הקרובים לממדי גזל ממש, בכל הכבוד הראוי. מדינה שאינה דואגת לקיום פנסיה ראויה וקבועה, מכוח חוק, שתאפשר לתושבי המדינה, לחיות רווחה של ממש, ולא על סף של עוני מחפיר ומשפיל. חשבתי לכתוב, שמדינה שצעיריה נאלצים לינטוש אותה, בחיפוש אחר עתיד כלכלי טוב יותר בחו"ל (בברלין וגם/או בכל מקום אחר, שניתן לחיות בו ברווחה ולהתחמק מעושק, בחסות המשפט המכובס "נטל ביטחוני" ועוד) - אינה ראויה לאימון.

היה בדעתי לכתוב, כי מדינה הנוהגת כך, דרך שגרה, אינה מדינה הזכאית לצפות לכך, כי חלק ניכר מאזרחיה יבלו בה ימיהם, עד הגיעם לגיל פרישה, שכן מרביתם עם הגיעם לגיל פרישה, ירדו ברמת חייהם השוטפת וחלקם, לא עלינו, יגיעו למצב דברים של עוני ממש וגם/או "יגעו" לראשונה בחיים בעוני משפיל ומקומם זה. היה בדעתי לכתוב, כי אם ידלדלו שורות הצעירים, ובקרב משרתי המילואים יחסרו קבוצות גדולות ונכבדות של צעירים, בעיקר בשכבת הגיל של בני 25 שנה ועד גיל 40 שנה - אין הדבר צריך להפתיע איש, שכן, כבר כיום מצויים מאות אלפים (ויש המעריכים מספרם בלמעלה ממיליון ועד כדי שני מיליון איש, מגיע המניין) שעזבו ונטשו הארץ לצמיתות, תוך הרגשת מרירות מוצדקת.

על כך היה בדעתי לכתוב, והנה בא גל הטרור הערבי-מוסלמי-דתי מטורף ומוטרף זה ואינו מרפה מאיתנו - ולא גם לרגע. פיגוע ירי באיתמר, פיגוע דקירה בעיר העתיקה, בירושלים ומי יודע מה צופנים לנו עוד הימים הבאים. איני מחסידי האסכולה הגורסת, כי ערבים מבינים רק כוח ולכן צריך "להיכנס בהם וחזק", אבל עם זאת אין חלקי עם מבול הסחרירים הבאים מצידה השמאלי של המפה הפוליטית, הגורסים, כי "יש להבין הערבים", ורק נסיגה מהשטחים (משוחררים וגם/או כבושים, איש ואישה, בהתאם למינוח המקובל עליהם), תביא לנו מזור. די להתבונן ברשימת המרצחים והמפגעים "החדשים", ממבצעי הפיגועים, בשנים האחרונות, כדי "לגלות" ביניהם פנים מוכרות של משוחררי עסקת שחרור זו וגם/או אחרת, ששוחררו בפעם המי יודע כמה, תמורת התחייבות להתרחק מטרור וחיש קל חזרו אל הטרור.

תחושת הנקמה מעלה לרגע, רק לרגע קל, רעיון הנהגת עונש מוות בישראל, למרצחים שיש להם "דם על הידיים" (רגע, רגע, אולי תסבירו לי מהו ההבדל והבידול, במינוח המטומטם זה, בכל הכבוד הראוי, שיצרו מערכת הביטחון ובשב"כ, גם יחד, העולה וצץ מחדש, בשיג והשיח הציבורי שעה שעסקת שחרור אסירים זו וגם/או אחרת, עולה על הפרק) להבדילם, ממרצחים "סתם" אלה, שאין להם "דם על הידיים". רעיון זה רעיון עוועים הוא, שכן עונש מוות, אינו ראוי ואינו אף ישים, בענייננו אנו, בקרב מי שנחושים לבצע, בכל מקרה, פיגוע. עזבו אותי מהשטות הזאת שמבצעי הפיגועים הם "שהידים" והם מבצעים פיגועים אלה, משיקולים דתיים, שיסודם באיסלאם. מרבית האנשים חפצי חיים הם ואינם מעוניינים "לעלות לשמים", תוך, במהלך ואגב פיגוע. תנו דעתכם לכך, שהפיגועים האחרונים הכואבים והמסוכנים, כל כך לא נעשו על-ידי שהידים, אלא הם נעשו בידי מרצחים-מפגעים פחדנים, שבאו מהחושך, מן הצללים והמארב וברחו לשם, יד בסיום הפיגוע.

ואגב המונח "שהידים", בואו נתייחס עניינית ופרטנית גם לעניין זה. שהיד (שֻהַדַאא, בריבוי) הינו מונח דתי-מוסלמי, שפירושו המילולי הוא "עֵד". זהו תואר שניתן למוסלמי לאחר מותו, אם מת הוא תוך כדי קיום מצווה דתית וגם/או אם מת הוא, תוך כדי מלחמה למען הדת. בארצות ערב נעשה שימוש במונח זה כתואר לחיילים שנהרגו במילוי תפקידם (כך נהוג גם בקרב הדרוזים לגבי חללי צה"ל הדרוזים). הפלשתינים עשו שימוש במונח זה בהתייחס לפלשתינים שנהרגו באינתיפאדה, וכתואר למחבלים מתאבדים (פיגועי התאבדות מכונים בקרב הפלשתינים "עמליאת אסתשהאדיה", שהינן פעולות שבהן הפך פלוני לשהיד). לשהיד מובטח מקומו בגן עדן, בהתבסס על הפסוק בקוראן: "...ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם." (סורת "אל-עמראן" פסוק 169). לפי הפרשנות העממית הרווחת שאין לה כל בסיס ותיעוד של ממש במקורות המוסלמים, שהיד שעולה לגן עדן זוכה ב-72 בתולות כפרס על הקרבת חייו.

ומענייני אידיאולוגיה לשמה, בואו ונעבור ברשותכם/ברשותכן לחיי היומיום ולפתרונות מעשיים של ממש. מאחר שפסלנו רעיון הנהגת עונש מוות בישראל, בואו נאמץ שיטת שי דרומי. למי ששכח, נביא מתוך "ויקיפדיה", ציטוט וסיפור המעשה, כדלהלן: "פרשת שי דרומי הייתה שרשרת האירועים במהלכם ירה שי דרומי, חקלאי מחוות בודדים בנגב, בח'אלד אל-אטרש ובחברו, איוב אל-הוואשלה, לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. אל-אטרש נהרג ואל-הוואשלה נפצע כתוצאה מהירי. מעצרו של דרומי עורר דיון ציבורי בשאלה האם רשאי אדם לירות בביתו שלו בפורץ או מסיג גבול, ובסופו של דבר הוביל לחקיקת שינוי בחוק העונשין, המכונה "חוק דרומי", שקבע הגנה מפני הרשעה פלילית בגין מעשים כמו אלה שביצע דרומי, בנסיבות דומות. דרומי זוכה על-ידי בית המשפט מהאישום בהריגה".

כל ההחמרות והשינויים בחוק, המאפשרים להטיל מאסר רב בשנים על זורקי אבנים, לא יועילו. אולי תועיל, במידה מסוימת ההצעה להתיר לצלפי משטרת ישראל והיחידות המסופחות לה, לירות בירושלים וסביבותיה, ירי צלפים, על זורקי אבנים, כנהוג בשטחים - הצעה שנפסלה בידי היועץ המשפטי לממשלה. הפתרון היעיל הינו הפעלת כוח נגד כוח".

כשידעו אנשי חוליות הרצח, היורים על מכוניות חולפות ומפגעים בודדים, שירי ייענה בירי, במטרה להורגם, ופיגוע דקירה ייענה בירי במטרה להרוג את המפגע, וזאת בדרך של הענקת "מטריה חוקית" למגיבים לפיגועים אלה, ובחקיקה בסגנון וברוח "חוק שי דרומי" - הרי ידע כל מי הצפוי לפיגוע, שאם יפעיל נשקו בתגובה לפיגוע שכזה, לא ייחשב הוא, ל"רוצח", בעיני החוק. במקרה הטוב, לא ייחשב הוא גם, למי שסכנת כתב-אישום תרחף מעל לראשו, בגין "הריגה". תחושת הביטחון תחזור אז, במידה מסוימת, לתושבי ואזרחי המדינה תוך שמירת מידת שקט מסוימת. וזאת לזכור - אין פתרונות קסם מוחלטים.