בחזרה אל שלישיית המנתחים

"את חייבת לפגוש את "השלישייה המנתחת" המדהימה הדרום-אפריקנית, שנחתה בעיצומה של המלחמה לעזור לפצועים", כך הודיע לי בן דודי, כירורג מוערך בביה"ח וולפסון, ביוני 1967 כשבועיים לאחר סיום מלחמה ששת הימים. "מהיכן אתה מכיר אותם"? הקשיתי. "אל תשאלי", השיב, "חברי המנתח הפלסטי יוש שולמן מכיר את ראש "השלישייה", פרופסור ג'ק פן, מנתח פלסטי עולמי, חבר של דוד בן-גוריון ומשה דיין והם הם שהזמינו אותו לבוא ולעזור בניתוחי הפצועים. הוא הביא עמו עוד שני עמיתים מנתחים, ולאחר ימים קשים של ניתוחים בהדסה הם הגיעו לתל אביב להמשיך עבודתם בשיבא". לאחר הפוגה קלה המשיך בן דודי: "הם אמורים להישאר כאן כשלושה חודשים ומידי פעם חייבים "ניקוי ראש" בצורת קוקטיל בבר וארוחת ערב. הוא נשוי אבל השניים האחרים רווקים. כדאי לך לבוא, לא, למעשה אני פוקד עלייך לבוא"!! מי אני שאסרב לפקודה אתגרית כזו? היו אלה ימים של איפוריה, של שכרון הניצחון הצבאי המזהיר מחד והדאגה לפצועים הרבים מאידך.

גבוה ומרשים

אישית ניצבתי באותם ימים בפרשת דרכים. היה זה לאחר סיום חוזה של שנה בתיאטרון "הבימה", וזמני הוקדש לחיפוש המשך דרכי במקצוע ובמציאת עבודות חלופיות בין לבין. ניקוי ראש בעזרת קוקטיל וארוחה עם השלישייה הרפואית המסתורית היוו עבורי פיתוי לא קטן. ללא היסוס נעניתי בחיוב והתייצבתי בערב עם בן דודי במלון דן בתל אביב לפגישה עם הטריו המהולל. פרופסור ג'ק פן, המבוגר ביניהם, גבוה ומרשים, רציני אך עם עיניים מחייכות. קצת הזכיר לי את השחקן דיוויד ניבן אם כי נאה יותר ממנו. השניים האחרים היו צעירים בסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים, האחד איזידור, מנתח פלסטי והשני צ'ארלס מנתח אורתופד. שלושתם ג'נטלמנים מובהקים כיאה לאנגלו סקסיים, דרום אפריקניים. כולם מיוהנסבורג. 48 שנים חלפו מאז אותה פגישה. בנובמבר הקרוב תמלאנה 19 שנה למותו של פרופסור פן. גם עמיתיו איזידור וצ'ארלס אינם כבר עמנו וגם בן דודי, יוזם הפגישה, ד"ר מאיר קריספין נטש אותנו.

ספרי הגות ופילוסופיה

את הדחף לכתוב על פרופסור ג'ק פן קיבלתי לא רק משום שנתקפתי בנוסטלגיה וגעגועים, או משום שגם גורלי נשזר בחוטי הטריו הזה, אלא בעיקר בעקבות השיחה הטלפונית המפתיעה שקיבלתי בימים אלה מג'ון פן, בנו של ג'ק, גם הוא מנתח פלסטי בזכות עצמו. השיחה סחפה אותי עד מהרה לזיכרונות ולגלישה אל ההיסטוריה המרשימה והמיוחדת כל כך של אביו, היסטוריה הקשורה במלחמות העולם ובתוצאותיה, בהירושימה, באפריקה עם אלברט שוויצר, במלחמות ישראל וגיבוריה, היסטוריה הגדושה בהישגים רפואיים בינלאומיים, ביצירות פיסול שלו ובספריו הכוללים בין השאר גם ספרי הגות ופילוסופיה. ג'ק פן נולד בקייפטאון באוגוסט 1909 כבן הצעיר מבין שבעה ילדים. לאחר מלחמת העולם ה-1 עברה משפחתו ליוהנסבורג ושם גדל וסיים את לימודיו באוניברסיטת WITS. בשנת 1934 התחתן עם דיאנה ויחד נסעו ללונדון להמשך לימודיו והתמחותו כמנתח ומשחזר פלסטי. את הפוסט דוקטורט עשה בלונדון. ב-1935 התמנה לחבר של הקולג' המלכותי של ארגון המנתחים באדינבורו. פן המשיך לעבוד במספר בתי חולים באנגליה ובארה"ב לפני שחזר ליוהנסבורג שם שימש כמרצה באוניברסיטה. במלחמת העולם השנייה נקרא לשרת בצבא הדרום אפריקני כמייג'ור ב-7TH FIELD AMBULANCE במסגרת זו הוטס ללונדון לטפל בפצועים שנזקקו לניתוחים ושחזורים פלסטיים בזמן הידוע בשם: THE BATTLE OF BRITAIN. כאשר חזר ליוהנסבורג עמד בראש צוות ביה"ח הצבאי BRENTHURST אותו ייסד.

פה אחד

בגיל 35 התמנה לפרופסור הראשון של ניתוחים פלסטיים באוניברסיטה WITZ ובגדר תפקידו ביקר כפרופסור אורח במרכזי רפואה ובאוניברסיטאות רבות בעולם בין השאר באוקספורד, בהרווארד, ב-UCLA, במרכז הרפואי של הצבא בטיוואן, בירושימה, באוניברסיטת ירושלים ועוד. בשנת 1950 התפטר מתפקידו באוניברסיטה כדי לייסד את ביה"ח הפרטי שקיבל את השם BRUNTHURST, אותו שם של ביה"ח הצבאי שניזוק בשריפה ולאחר שיפוצו עבר לידיו של סר אופנהיימר. בין הישגיו הרבים המציא חידושים טכניים ברפואה הפלסטית כמו: "THE BRUNTHURST SPLINT" המיועדת לשברים בלסת. פן ייסד את האגודה לניתוחים ושחזורים פלסטיים ונבחר פה אחד כנשיאה הראשון. הוא עזר ליישם את הנושא בארצות רבות בעולם כולל ישראל. בנוסף היה היוזם והאחראי לייסוד הג'ורנל האקדמי בנושא הניתוח הפלסטי בשפה האנגלית. פן מצא עצמו מעורב במלחמת השחרור לאחר שאדם בשם יואל פלגי הגיע ליוהנסבורג במטרה לבקש עזרה שכן בארץ חסרו מנתחים פלסטיים בעיקר בתחום השחזור. בניגוד לארצות אחרות כמו בארה"ב שם המתנדבים שבאו לארץ איבדו את אזרחותם, או באנגליה שלא עודדה את ההתנדבות שכן הרוב היה פרו ערבי, דרום אפריקה העלימה עין ואפשרה לכ-1000 מתנדבים לטוס ארצה.

אור ירוק

פן האמין ביכולתו לתרום בתחומו וגם ביכולתו להעלות את מורל הפצועים. בקשתו של פלגי הגיעה בעיתוי לא הכי מוצלח שכן הוא היה בעיצומו של ביסוס הקריירה שלו באוניברסיטה ולאחר שש שנים שירות בצבא הדרום אפריקני ורק שנתיים מאז שחרורו, לאחר מלחמת העולם השנייה, מצב נתון שלא אפשר לו עדיין לחזק את מעמדו הכלכלי לו ולמשפחתו שהקים. פן החליט שהתנדבותו תהיה "פרי לנס", ללא תמורה כספית וללא חוזה. ההתלבטות הייתה קשה והוא נתן לאשתו דיאנה את זכות ההחלטה. היא נתנה לו אור ירוק והוא נסע דרך רומא עם כל הציוד הרפואי לעתיד לא נודע, למשך זמן לא ברור. לאחר שנחת בארץ פגש בתל אביב את ד"ר חיים שיבא, מנהל השירותים הרפואיים וכן את ליונל מלצר ששימש למעשה סגן מפקד חיל הרפואה. ג'ק בספרו "THE RIGHT TO LOOK HUMAN" שפרסם ב-1974, מהלל את אישיותו של שיבא ומדגיש עד כמה חייו הועשרו על-ידי חברות עמוקה זו. בתארו אותו הוא מדגיש את חוש ההומור הנפלא שלו, את עיני התכלת החכמות ואת העובדה שלמרות שהיה כבד שמיעה הוא שמע את כל שרצה לשמוע. הוא היה אמיתי, אמין, סימפטי ואנושי. יחד עמו ביקר פן בכל המרכזים הרפואיים בארץ, בדק את הפצועים, ניתח אותם בתנאים לא תנאים, חלקם עם פציעות קשות ביותר עקב ההפצצות ובתוכם אחוז גבוה של נשים. פן נפעם מהדבקות, האומץ והעקשנות של הישראלים שחלקם נותחו ללא מורפיום. פן התגורר גם בירושלים הנצורה במלון קינג דיוויד והיה בעיצומה של התקרית הנוראה באפריל 1948 כאשר שיירת הדסה שכללה את מיטב עובדי הרפואה של בית החולים הדסה הר הצופים והאוניברסיטה העברית, הותקפה כאשר עברה דרך השכונה הערבית שייח ג'ארח על-ידי פורעים ערבים. 78 מנוסעי השיירה נרצחו. פן קיבל את האמבולנס המחורר עם כתמי הדם שאי-אפשר היה להעלימם גם ברחצה, עדות לרצח הנורא שאופשר על-ידי שומרי האו"ם "שומרי השלום" שנעלמו מהמקום.

פרס כבוד

פן נתקל במספר גדול של פצועים שנדרשו לשחזור פלסטי שהצריך תהליך רפואי ממושך. הוא היה באותו זמן המנתח הפלסטי היחיד במקום והבין שעליו להקים צוות שימשיך את המשימה לשמה בא. בירושלים עבד גם בשני בתי חולים האחד בשם: WALLACH HOSPITAL שמנהלו היה יהודי אורתודוכסי מעל גיל 80 ומנתח הבית מעל 60, ובשבתות אופשרו רק ניתוחי חרום. ביה"ח השני היה CHRISTIAN MISSION TO THE JEWS שם נעשתה עבודה נפלאה סביב השעון בתנאים גרועים ביותר על-ידי פרופ' אדוארד ג'וזף מניו-זילנד שעלה לישראל 15 שנה קודם לכן. ג'ק מציין בספרו שבמישור הרפואי הם היוו את שני האנשים האנושיים הגדולים ביותר שפגש בעת התנדבותו. לפני שעזב את ירושלים לת"א, הוזמן פן על-ידי ד"ר אלי דיוויס, מנהל הדסה, לקבל פרס כבוד של רופא מבקר בתחום רפואת הכירורגיה הפלסטית. מירושלים, עבר פן לבקר במרכזים הרפואיים הגדולים, בלינסון, תל לוינסקי שהפך במרוצת הימים לתל השומר, סרפנד ביה"ח הצבאי ורמב"ם בחיפה. למרות שבילינסון היה בעל הציוד הרפואי הטוב ביותר, בחר פן לעבוד לצידו של שיבא בתל השומר. פן עבר גם לחיפה ונחרד מהזוהמה שגילה בבי"ח רמב"ם עם ציוד רפואי מצומצם ביותר.

סביב השעון

אי לכך בחר פן לנתח בביה"ח האיטלקי ובעוד בי"ח קטן בהר הכרמל. לבסוף החליט "לפלוש" לרמב"ם ולהפכו לבסיס לניתוחים. הוא ביקש מיליונל מלצר להעביר לשם חמישה מהמקרים היותר קשים שנדרשו לניתוחים פלסטיים ובעזרת ד"ר חיים שיבא הצליח להעביר את הציוד הרפואי מכל הארץ לרמב"ם. הוא שלח מברק ליוהנסבורג וביקש שאחת משתי אחיות חדר הניתוח בצוות שלו שהתמחו בעיקר בניתוחים פלסטיים תגיע ארצה בהתנדבות. במקום אחת, שתיהן הופיעו בחיפה תוך זמן קצר ונכנסו ל"אטרף" של עבודה סביב השעון ביחד עם פן ושאר אנשי הצוות המקומיים שתחילה לא ראו בעין יפה את הפלישה תוצרת חוץ, אבל לאחר שראו את המסירות ללא גבול, יחסם השתנה לחלוטין והתפתחו ביניהם יחסי חברות עמוקים לאורך שנים. דיאנה אשתו הפתיעה את פן כאשר הגיעה לחיפה עם שתי נשותיהם של ד"ר מלצר ווילטון. הם נשארו בחיפה חמישה חודשים נוספים. העבודה המאומצת והתנאים הקשים עייפו את פן והוא ודיאנה החליטו לחזור לתקופה קצרה ליוהנסבורג כאשר טיסתם עוכבה בגלל רצח ברנדוט וכל היציאות מהארץ עוכבו. לבסוף הצליחו לעלות על טיסת מטען לאירופה שנחתה בז'נבה ולאחר 24 שעות טסו ליוהנסבורג. כעבור שנה חזר פן לארץ במטרה לעזור בשיקום העולים החדשים שהגיעו מתימן ושוב עיקר עבודתו הייתה בתל השומר. רבים מהעולים התימנים נשאו מחלות שונות כתוצאה משהייתם זמן כה ממושך במדבר.

ביקור ספונטני

בתוקף עבודתו המסורה הכיר פן את ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הוא ביקר בביתו ובמשרדו, בבתי החולים ובשדה בנסיבות שונות ושיחותיו עמו יכולות למלא ספר שלם. פן מתאר בספרו את ביקוריו עמו בתל השומר לברך את הפצועים, ומתאר את התייחסותו האישית אל כל פצוע וכיצד האזין לסיפוריהם בסבלנות כה רבה. בעיקר הוא התרגש מהמקרים של חיילים שהיו משותקים בגפיהם. הוא אהב מאוד ילדים ובאחד מביקורי ג'ק פן בבית ראש הממשלה, עוזרו נחמיה אפשר לו להציץ לחדרו בעת שקבוצת ילדים בני 6-10 מחדרה ישבו סביבו כאשר הוא במרכז משוחח עמם, מזדהה לחלוטין עם קבוצת הגיל. נחמיה הבהיר לו שזה היה ביקור ספונטני ולא מתואם וכאשר שמע בן-גוריון על רצונם לראות אותו בהזדמנות שהיו בטיול בירושלים, נתן הוראה להכניסם אליו. סגירת מעגל: ב-1972, ג'ק פן ואשתו דיאנה היו בביקור פרטי בארץ והתגוררו במלון דן בתל אביב. הם טיילו בשדרות חן (היום שד' בן-גוריון) ועברו ליד ביתו. באותם ימים "הזקן" חילק את מגוריו בין שדה בוקר לביתו בתל אביב. היה לי את הכבוד להיות בחברתם. ראיתי שעמד שומר בשער. שאלתי אותו אם בן-גוריון שוהה בביתו ונעניתי בחיוב. כאשר פן שמע זאת, ביקש ממני להודיע דרך השומר שהוא ודיאנה נמצאים ליד ביתו והאם אפשר יהיה להיכנס לביקור קצר. התשובה הייתה כמובן חיובית. הם נכנסו ובילו שעה ארוכה עמו והעלו זיכרונות. אינני יודעת מדוע לא הצעתי את עצמי ואישי להתלוות אליהם בביקור, כנראה מתוך צניעות. איזו החמצה. בתל השומר פגש פן לראשונה גבר צעיר לבוש חולצת חאקי ומכנסי פלנל אפורים עם רטייה שחורה על עינו השמאלית. היה זה משה דיין "שהסתכל עליו בעין הטובה...." עין נהדרת כדבריו שאפשר היה לקרוא בה הומור, אומץ וישירות מדהימה. הוא מתאר אותו כאישיות מחשמלת ולא לקח זמן רב שנוכח שהוא מדבר עם מנהיג מלידה, אינטליגנט וישיר". דיין היה אז מפקד הגליל וכבר אז התפרסם כמנהיג חסר פחד וכבר אז היה לאגדה. שניהם הפכו לחברים קרובים ומשה דיין מעולם לא החמיץ פגישה עם פן בהיותו בארץ בין אם בא לעזור במלחמות ובין אם היה זה ביקור פרטי. דיין נאלץ להשתמש ברטייה השחורה בעת נסיעתו בג'יפ במדבר כהגנה מפני האבק והוא לא יכול היה בלעדיה, אולם אליה וקוץ בה, שכן הרטייה הסגירה את דיין לאויב ופעם אף נהגו נפגע. פן הציע לו לעבור ניתוחון בצורת השתלת עור שיאפשר לו להרכיב משקפיים כהות ללא רטייה. דיין אכן נותח על-ידי פן בביה"ח שלו, בשלב מאוחר יותר כאשר נסע ליוהנסבורג.

שפה אחרת

פן מספר על קוריוז: באחד הביקורים שניהם נדברו להיפגש בלובי של מלון לקפה. משה דיין הגיע עם הרטייה השחורה על עינו. כאשר קמו לעזוב, קבוצה גדולה של אנשים עמדה והסתכלה על דיין והאנשים לחשו אחד לשני. פן היה נבוך כשצעד לידו ושאל אותו: "אתה יכול לראות את האנשים מסתכלים עליך?" "כן" הוא ענה. "אתה יכול לשמוע מה הם אומרים"? "לא" ענה דיין, "אתה יכול?" "כן" ענה פן, הם לוחשים אחד לשני: " מי זה האדם שהולך לצידו של פן"? וג'ק מוסיף בספרו שלדיין היה הומור והוא פרץ בצחוק ענקי. פן פגש בישראל שורה של אישים פוליטיים רבים וביניהם את משה שרת. בהזדמנות מסוימת השווה אותו עם בן-גוריון: "אם בן-גוריון היה וושינגטון של ישראל, הרי שרת היה ג'פרסון" אמר. שרת ידע שפות רבות וכאשר מדינת ישראל ביקשה מהאו"ם הכרה, חמישה חברים במועצת הביטחון נשלחו לשרת לתשאל אותו אם מדינת ישראל ראויה להכרה. כל אחד מהחמישה דיבר עם שרת בשפה אחרת והוא ענה לכל אחד בשפתו הוא. פן ושרת התיידדו וביקרו זה את זה הן בארץ והן בדרום אפריקה. פן היה הראשון שהציע לשרת לבנות בית חולים ממשלתי באשקלון והאחרון הסכים בהתלהבות לא לפני שביקש מפן לפנות קודם כל לבן גוריון. פן נסע לשדה בוקר ומצא אותו שוטף כלים... וכמובן הוא התלהב מהרעיון והבטיח לעזור ככל יכולתו. באותה הזדמנות הסכים בן-גוריון לשבת מול פן ששרטט את דמותו מכל הכיוונים כדי שבשלב מאוחר יותר יפסל אותו. ואכן הפסל של ראשו הוגש כמתנה לאוניברסיטה בירושלים.

כוויות מרובות

כאמור פן ועמיתיו נשארו בארץ כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים. הם עבדו במסירות רבה. פן הקדיש פרק שלם בספרו למלחמה זו והשווה את הפציעות השונות לאלו שבמלחמת העולם השנייה. באופן יחסי הוא ציין שאבידות חיל-האוויר היו קטנות וגם הפציעות לא נזקקו לניתוחים פלסטיים. זאת הודות לכסא המפלט במטוסים שהוכנס לשימוש במלחמת ששת הימים בעוד שטייסי מלחמת העולם השנייה לא זכו לכך ולכן הכוויות היו מרובות והיו מהסוג שנזקקו לשחזורים. פן הוסיף ש-19 טייסים הופלו אך הם הצילו עצמם דרך כסא המפלט וניצלו על-ידי ההליקופטרים, חלק נישבה ועונה. עובדה זו הקלה מאוד על המעמסה של צוות המנתחים במחלקות הניתוחים והשחזורים הפלסטיים. אותו הדבר הוסיף פן, גם בטנקים. הכוויות שהוא ראה כתוצאה מההתקפות על הטנקים על-ידי טילים של פצצות פוספרוס היו קשות ביותר. אבל שוב, בגלל אפשרות טכנית לעזוב את הטנק במהירות (טכניקת THE OPEN HATCH) רוב הפציעות היו שטחיות עם הרס העור בלבד. בעיקר נפגעו כפות הידיים והחלק התחתון של הפנים של נהגי הטנקים שכן העיניים והאוזניים היו מוגנים. ההמלצה לפי פן הייתה שימוש בכפפות או חצי כפפות לצוות הטנקים כדי למזער את הכוויות בכפות הידיים המלצה נוספת שלו להקלת הכוויות היא מריחת משחה על הפנים גם אם תימהל בחול ואבק. רוב הפציעות במלחמת ששת הימים נבעו עקב מוקשים ורסיסים ורובן נשאו אופי אורתופדי. לפיכך הוחלט שהמנתחים הפלסטיים יעזרו לאורתופדים בניתוחים פלסטיים לידיים, במידת הצורך.

פצצת אטום

פן העריץ את הקוד המוסרי של הלוחמים שלא משאירים פצוע בשדה הקרב וידע עד כמה קוד זה היווה עידוד עצום ומורל גבוה ללוחמים. בשנת 1973 הוזמן פן לחגיגות 25 שנה לעצמאות ישראל. הוא הגיע חולה בדלקת ריאות ורופאו היה ד"ר סיד כהן, מפקד הטייסת הראשונה, גם הוא דרום אפריקני שהגיע ארצה במסגרת מח"ל וחזר אליה כעולה חדש. סיד נשאר חבר קרוב ביותר של ג'ק ומשפחתו במשך שנים רבות. בנוסף לתרומתו האדירה של פן לישראל במלחמותיה השונות, ג'ק תרם מיכולתו ומסירותו גם לארצות אחרות, בין השאר בהירושימה בהזמנת ממשלת יפן כדי לראות ולהעריך את פגיעות הקורבנות מפצצת האטום ועל האפשרות לשיקום ועל כך יש פרק שלם בספרו. אולם אי-אפשר יהיה לסכם את חייו מבלי לציין את שהותו במחיצת ד"ר אלברט שוויצר במושבת המצורעים ב-LAMBARENE שבאפריקה. אחד הנושאים בם פן התרכז במסגרת מחקריו היה על בעיית המצורעים ושיקומם על-ידי ניתוחים פלסטיים. הקשר בינו לבין שוויצר נוצר בכנס בינלאומי ברומא לשם הוזמן להרצות על הנושא. הוא קיבל הזמנה לבוא לטפל בחולים. פן הבהיר מיד לשוויצר שמניעיו אינם מיסיונרים והוא מעוניין לבוא ולחקור מדעית את התופעה תוך הבחנה אם התנאים הפרימיטיביים יתאימו לעבודתו. הוא נענה בחיוב ונסע ל-LAMBARENE שם נדהם מהתנאים הפרימיטיביים בעיקר מהתנאים הסניטרים הסביבתיים, הן בכפר המצורעים והן בביה"ח.

מרכז א-פוליטי

מושבת המצורעים נבנתה במו ידיו של שוויצר בעזרת כספי פרס הנובל שזכה בו. רוב החולים הקשים שגרו בכפר היו אדישים ללא כל מוטיבציה לחיות. העובדה שהם הורשו לחיות עם בני משפחתם הרגיעה אותם. בבית החולים השדרוג היחידי היה התקנת החשמל. האחיות ברובן הגיעו מהולנד ומשוויץ והקדישו חייהן למצורעים. פן ציין בספרו שהמניע היה אלטרואיסטי לחלוטין. פן הופתע ששוויצר היה נוכח בכל הניתוחים שלו ללא קשר לאורך הזמן. וכך התנהלו ביניהם שיחות רבות על נושאים שונים גם בעת שצעדו יחד לכפר המצורעים או בחדרו. הוא התרשם משוויצר על חוש ההומור ועל הידע העצום שלו על הג'ונגל והחיות. יום אחד תפס אותו פן בהרהוריו וביקש לצייר את דיוקנו. כאשר חזר פן לביתו שלח לו את צילום הציור שהפך לפסל ברונזה מרשים. לבקשת שוויצר הפסל עצמו נמסר במתנה לעיר שטרסבורג בה השלים את לימודיו הפורמליים. פן הוזמן על-ידי ממשלת צרפת לטקס הענקת הפסל שהוצב באוניברסיטת שטרסבורג. כחצי ממוריו של שוויצר שנותרו עדיין בחיים נוכחו באירוע זה. לפן הייתה אישיות מורכבת ביותר. לצד המעשי שלו כרופא וכמנתח היה גם צד אמנותי, יצירתי מלווה בדמיון וחזון. בכנס פלסטיקאים באותה שנת 1973, נפגש פן עם מנתח פלסטי בכיר מאירן בשם OSSANLOU והוא החליט להציג בפניו את חלומו: הקמת מרכז גנים א-פוליטי ללא קשר עם האו"ם, שיכיל גופים מדעיים, רפואיים, הנדסאים, ארכיטקטוניים ולימודים סטרטגיים, ספריות ומוזאונים בינלאומיים, חדרי כנסים ובתי מלון לצוות קבוע ולאורחים. "עיר גנים" למטרת שיפור והקלה על הסבל האוניברסאלי ושיפור העתיד על כל האנשים בכל מקום.

כמו ילדים

החלום הזה, הציע פן, צריך להתממש באירן, תחת חסותו של השאח ואשתו המלכה. ואכן, באמצעות אותו מנתח פלסטי, פן ואשתו הוזמנו לארמון לפגישה עם פארה דיווה המלכה ועם שר החצר של המלך. התחושה של פן הייתה שהוא נמצא ב"לילות ערב". המלכה הייתה מקסימה והקשיבה בשקט ללא כל סימן של פטרוניות. היא קראה את החומר ששלח פן מוקדם יותר ובו תיאור החלום שלו על פרטיו והתלהבה. לשאלתה מדוע בחר באירן, ענה לה פן:" כי אירן עשירה אבל לא נובו ריש, והכול צריך להיות בסגנון רינסנס של טכנולוגיה ולא כמו המצאה מודרנית, כפי שהמסורת הפרסית נשמרה לאורך אלפי שנים". פן אמר לה שהוא חזה "טכנולוגיה של דיסנילנד", והמלכה שביקרה שם התלהבה ושניהם שוחחו על החוויות במקום אגדי זה "כמו שני ילדים קטנים"... פן מאוד הצטער שלא נפגש עם השאח עצמו. אבל, הוא סיכם, החלום מסיבה זו או אחרת יכול היה לפרוח או לנבול, אבל התרגיל היה מעניין והצדיק את המאמצים.

התרגשות רבה

היום לאור הנעשה באירן הקודרת, החלום של פן נראה נאיבי והזוי עוד יותר, אבל היי! מותר וצריך לחלום ולנסות! כמה מתאים לפרופסור ג'ק פן המורכב כל כך. לאחר שיצא לגמלאות, עברו פן ומשפחתו לקייפטאון, שם בנה את בית חלומותיו באזור קליפטון, בית יפהפה בצבע ורוד שפנה מצידו האחד לים ומצידו השני ל-TABLE MOUNTAIN. המקום עד היום נקרא על שמו Penn's Rock. הוא המשיך לצייר ולפסל, הרבה בכתיבת מאמרים וספרים וביתו היה פתוח לחבריו הרבים מכל העולם. זכיתי ביחד עם אישי לבקר ולשהות בביתם הן ביוהניסבורג והן בקייפטאון פעמים רבות וגם לארח אותם בביתנו בארץ. בפעם האחרונה שהיינו אורחיו היה זה כחודש לפני מותו בנובמבר 96. היו לנו שיחות רבות והוא נתן לי חוברת בכתב ידו משנת 1948 כאשר היה בארץ במלחמת השחרור. היה זה יומן ובו תיאר את חוויותיו כמנתח במלחמה זו. "אני בטוח שתדעי מה לעשות עם היומן הזה" אמר לי, ואני בהתרגשות רבה קיבלתי והבטחתי שתגיע לידיים הנכונות. שנינו ידענו שימיו ספורים. את החוברת נתתי לחבר טוב שלנו דרום אפריקני סיימי וינשטיין שהיה פעיל בפדרציה הדרום אפריקנית ובסוכנות היהודית והוא הבטיח למסור אותה לארכיון.

שלישיה מופלאה

אפילוג: כיצד אני בכל זאת קשורה לאותה "שלישיה מנתחת"? שני העמיתים שהצטרפו לפן בהתנדבות במלחמת ששת הימים, היו בני משפחתו של ג'ק ודיי. המנתח האורתופד, צ'ארלס מלכין, היה אחיה הצעיר של דיאנה מבית מלכין אשתו של פרופסור פן. צ'ארלס ואני לאחר הפגישה הראשונה במלון דן, המשכנו בקשרים שהשתרעו בין ישראל ויוהנסבורג ולאחר עלייתו של צ'ארלס לישראל בעקבות ההצעה לנהל את המחלקה האורתופדית בבית החולים קפלן ברחובות, מיסדנו את הקשר ונישאנו. ג'ק ודיי הפכו להיות הגיסים האהובים עלי ביותר. בנו של ג'ק, ג'ון, גם הוא הצליח מאוד כמנתח פלסטי בארה"ב. הוא העדיף להתפתח בזכות עצמו ועבר לפלורידה וזכה גם להיות נשיא אגודת המנתחים הפלסטיים הבינלאומיים. אנחנו שומרים מאז על קשרים שכוללים ביקורים הדדיים. שיחת הטלפון האחרונה מג'ון העניקה לי את הדחיפה להתחבר מחדש לשלישייה המופלאה שהפכה לציר מרכזי בחיי.