אני מסתובב בימים אלה במקומות שונים ובכללם ירושלים ולא מוצא בשטח את מימוש התיאורים הפתטיים של התקשורת הישראלית, זו שמרוחקת ת"ק פרסאות מהישראלים ומהמציאות הישראלית האמיתית. עצם העובדה שאחרי "צוק איתן" אנו צופים שוב באותה תקשורת מעוותת, שמנסה לבנות מציאות ולעצב אותה כרוחה במקום לעדכן את הציבור ולעודד את רוחו, היא הנותנת שהגיע הזמן לבוא עימה חשבון. עימה ועם כל מי שנוהג כמוה.
יש בוודאי יותר דריכות וזהירות ויש נטייה להמנע מחשיפה הרפתקנית לבלתי-ידוע; גם יהודים וגם ערבים נוהגים כך, ובצדק. כאשר קיים איום פוטנציאלי, אך איוולת היא להתעלם ממנו כליל. הימים הראשונים להשתוללות הערבית החדשה-ישנה, היו בוודאי מתוחים יותר, משום שאיש לא הבין ממש לאן מועדים פני הדברים. אילו פעלה ה
ממשלה מיד במלוא העוצמה והנחישות, היו ההשלכות הראשוניות קלות יותר וממושכות פחות. משטר "התקינות הפוליטית" שהשתלט על חיינו, הוא מגפה אנושה שיש להפטר ממנה בהקדם. חייבים לחזור לדרך השפויה והנורמלית, שבה תוקף הוא תוקף וניתקף הוא ניתקף ואין שום סימטריה בין השניים. זכות ההגנה העצמית היא עדיין זכות מוחלטת, שאינה זקוקה לאישור העולם, התקשורת, בית המשפט או נשיא ארה"ב;
היא בסיס הצדק הטבעי.
שמעתי וקראתי התבטאויות שונות המתיחסות לתוקפנות הערבית האחרונה, ובכלל זה ביטויים כגון "... הערבים נמצאים בין הפטיש לסדן". ביטויים אלה באים לרכך את המעשים הנפשעים של המחבלים החדשים וליצור סימטריה הזויה חדשה בין תוקף לנתקף. אפילו דובר משרד החוץ האמריקני ושולחיו התבלבלו בין השנים ונתפסו לאבסורד הלוגי ולצביעות המוסרית של גישה מעוותת זו. הערבים נמצאים, מתוך בחירה חופשית שלהם, בין "הנכבה" שהייתה ב-1948 בגלל תוקפנותם נגד הישוב היהודי בארץ ישראל, לבין הנכבה שתהיה, שוב באשמתם, אם ימשיכו בדרך הנוכחית.
דברים אלה אינם איום. הם צפי אישי שלי, מבוסס על עשרות שנים של חיים ותצפיות בנעשה באזורנו ובמדינה, ביחסי יהודים וערבים, בתרבות הרצחנית הערבית ובטיפשות המדינית שלהם. ראיתי כיצד מתחילות מלחמות, כיצד מתחוללים משברים וכיצד מוליכי שולל ושוטים משני הצדדים מתנהלים לפני, תוך כדי ואחרי התפוצצויות גדולות וקטנות יותר. המציאות הנוכחית בארץ קרובה מאוד לזו ששררה כאן ערב מלחמת השחרור, אבל העוצמות הנוכחיות גדולות בהרבה מאלו שהיו אז. לכן, אם יתחולל פיצוץ חדש, הרסנותו תהיה גדולה מזו שהייתה אז.
שתי תובנות חסרות בהתייחסות שני הצדדים לאירועים הנוכחיים: א. התובנה הראשית ליהודים - ליהודים אין לאן ללכת ואין רצון ללכת, לפיכך אם שוב יועמדו עם הגב לקיר ילחמו שוב בכדי לנצח ובגדול. במקרה כזה לא יהיו משחקים מסוגם של מלחמת לבנון השנייה או מבצעי הסרק בעזה. ב. התובנה הראשית לערבים - אין חזרה בזמן, מה שהיה היה ואי-אפשר לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור. ב-1948 קמה כאן מדינה יהודית-ציונית והיא קמה בכדי להשאר. זו מדינת הלאום של העם היהודי ומיועדת לספק לו מולדת פיסית ברת-הגנה בכל עת שתדרש; אין לה שום כוונה להשתנות. לכן, הסדר עם ישראל חייב להיות מבוסס על פשרה ריאלית וזניחת הזיות העבר. שום דבר פחות מכך לא יעבוד. ככל שירבו הערבים להתגרות בישראל ולפגוע באמון הציבור היהודי שיש יסוד סביר להסדר רציונלי, יווכחו שישראל אינה זקוקה להסכמתם בכדי להתפתח, לצמוח ולהתחזק בכל התחומים.
שכנוע עצמי
המאורעות האחרונים רק מחזקים תובנה זו ומעצימים את ההחלטיות שלא להתפתות ליועצי אחיתופל מבית או מבחוץ ולהמר על הגורל היהודי מול אלימות ערבית כזו או אחרת. זו בין היתר הסיבה שהימין והמרכז-ימין המיצגים גישה זו הולכים ומתחזקים בישראל גם כשהם לא תמיד מצטיינים בתפקודם, והשמאל שעוסק בעיקר בשאלה איזו תדמית תהיה לו בעיני הליברלים
האוטופיסטים של המערב, הולך ונחלש בה. לכן, כשישקע האבק של אירועי השבועות האחרונים, תתחדש מגמה זו ביתר שאת.
מהו הלקח לראש הממשלה ולממשלת ישראל? --
אסור ללכת לקנוסה!
ישראל אינה יכולה לצפות למצב שבו ידידיה יהיו יותר ישראלים ממנה, יאמינו בנרטיב הציוני יותר ממנה ויהיו מוכנים להלחם ולהסביר את שיקוליה וגישותיה ביתר שכנוע-עצמי ממנה. היא חייבת לעמוד בראש המסע לביטול השקרים הערביים, הדיסאינפורמציה של אויבי ישראל והנסיונות לשנות את מהותה ואת האינטרסים הלאומיים החיוניים שלה.
הוויכוח הגדול בסדרת העימותים הנוכחית הוא כביכול "אל-אקצה". אני אומר 'כביכול' פשוט משום שאני סבור שזהו תירוץ, ואינני רואה את ישראל נאבקת כראוי בתירוץ שקרי זה. ובשעה שהערבים נאבקים בשצף קצף על ביצת השינויים באל-אקצה שלא נולדה משום שנוח להם בכך, ישראל אינה מנצלת את אירוע שריפת קבר יוסף להצגה מוחצת של כפל-הלשון הערבי. וזה אותו קו שנוהגת ישראל כאשר היא נמנעת באיוולתה מלהדגיש
שהר-הבית אינו רק מקומו של אל-אקצה, המקום השלישי בחשיבותו הדתית למוסלמים, הוא גם מקומו של בית המקדש -
המקום הדתי, התרבותי וההיסטורי החשוב ביותר ליהדות. איזו סיבה יכולה להצדיק איוולת זו? מה קרה? הזכויות היהודיות פחות חשובות מהזכויות המוסלמיות? אין צורך לשנות דבר באל-אקצה, בכדי לעמוד על חשיבותו של הר-הבית ליהודים. אין צורך להכנס למסגד, בכדי לעלות להר-הבית וגם להתפלל בו. הלהטת הרוחות והפרעות הערביות ביהודים בסבב הנוכחי, כמו גם בעבר, אינם קשורים באמת בהגנה על אל-אקצה, אלא
בניסיון ערבי לשנות בכוח את הסטטוס-קוו שנקבע אחרי כיבוש ירושלים ב-1967. אין להניח להם להצליח בכך, משום שאם יצליחו, יהיה זה תקדים לאירועים נוספים ושיטה ל"קפל" את ישראל במקומות נוספים. זהו פן אחד של הליכה לקנוסה מודרנית ואין לקבלו ואין להסכים לו. אסור שהערבים ישיגו ביחסיהם עם ישראל דבר על-ידי שימוש בכוח ובטרור, שום דבר!
שאלה של זמן
את קבר יוסף שנשרף יש לשקם במהירות-שיא ולהקים במקום מבנה גדול והדור יותר ולהבטיח את המבנה ואת הגישה אליו טוב בהרבה מאשר בעבר, גם אם הדבר יקר יותר. רק כך יובן המסר היטב. קבר יוסף צריך להפוך למודל התנהגות ישראלית אל מול הפעילות האלימה הערבית, תוך אזהרה מתמדת מפני "תג מחיר". אם יגזימו הערבים בשגיונותיהם, ובמקביל תגלה ממשלת ישראל חולשה ואוזלת יד מתמשכות נגד קיום מגמה זו, התפתחות תגובה "עממית" יהודית - יהיה שמה אשר יהיה - היא רק שאלה של זמן. כך היה בימים שקדמו להקמת המדינה ובמידה מסוימת גם בשנים הראשונות לעצמאות בגלל הווקום ביכולות הממלכתיות. כך יהיה גם עתה, אם שוב יחזור ויתקיים כאן ווקום ביכולות הממלכתיות לתת תשובה הולמת למגמות אנרכיסטיות מבית ולאיומים מבחוץ.
על תפקודה הקלוקל של התקשורת כבר עמדתי לעיל, לפחות על קצה המזלג. אני מוצא טעם חמור לפגם "בהבנות" שמגלה התקשורת הישראלית "לרגישויות" הערביות באל-אקצה, מול האטימות היחסית והזדוניות היחסית שהיא מגלה כלפי הרגישות הישראלית להר-הבית, כמקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אני רואה בכך חלק ממחלת נפש לאומית - סינדרום הכלב המוכה, אני מכנה זאת. הערבים הם אלו ששינו את הססטוס-קוו בהר-הבית, אם בבניה בלתי-חוקית, בחפירות ארכאולוגיות שהרסו היסטוריה יהודית בת אלפי שנים, באלימות חוזרת ונשנית, בהסתה פראית במסגדים בהרס הסביבה הקרובה כגון בבית הקברות הלאומי שבהר הזיתים ועוד. פרשת קבר יוסף שייכת גם לכאן וגם להתנהלותם מול הנוצרים בבית לחם ועוד. התקשורת הישראלית, הנגועה בסינדרום הכלב המוכה, משום מה כמעט ואינה רואה את כל אלה וממעטת לדווח ולהזכיר זאת. היא בוודאי לא מקיימת לכבוד אירועים חמורים אלה - גם כשהם מצטרפים לשיטה מסודרת של הכחדת הקשר היהודי להר-הבית - ימי שידורים יעודיים ורצופים, בכדי להגן על נכסי הדת והתרבות של עם ישראל. היא עושה זאת רק כאשר נלווית לכך אלימות, ובתנאי שהדבר יספק לה במה לתקוף את הימין ואת ראש הממשלה, כחלק מהדיווחים המעוותים שהיא מוסרת. במהלך סוף השבוע צפיתי ושמעתי עשרות עדויות של ערבים על תחושותיהם ועל עמדתם בשאלת המהומות ובשאלת אל-אקצה. לעומת ריבוי
אפידמי זה, מצאתי מעט מאוד התבטאויות של יהודים באותם נושאים, חלקן מצטטות פסקי-הלכה העולים בקנה אחד עם דעת רבנים שבימים כתיקונם הם לצנינים בעיני אבירי התקשורת שלנו. זהו פרצוף נוסף של הליכה לקנוסה בימים אלה.
אינני יודע לשם מה מגיע קרי לאזור. אחרי הדברים שאמרו הוא ודובר משרדו, דומה שאת הנזק הגדול לעניין הנוכחי כבר חולל בהתבטאותו הקודמת. אם-כך, לשם מה הוא נחוץ כאן? הבית הלבן ומחלקת המדינה של ארה"ב כנראה לא למדו דבר מאירועי המזרח התיכון במהלך הקדנציה של הנשיא אובמה. הם לא למדו דבר גם מהשיעור בצביעות מזרח-תיכונית שנתן אבו מאזן לקרי בסבב השיחות האחרון שהתנהל כאן לא מכבר והם סבורים, שוב בטעות, שישראל יכולה לחתום על הסדר מדיני עם שקרן פתולוגי שלמחרת היום יכחיש את התחייבויותיו או "סתם" יעלם מן הבמה הפוליטית מסיבות של גיל או מסיבות טכניות אחרות. ברור, שהעם הפלשתיני, לרבות החלקים המתונים יותר בו, שכביכול מעוניין בחיים בצוותא עם ישראל, שבוי בקונספטים בלתי-ראליים בעליל. במיוחד נכון הדבר לגבי הנוער.
פניקה מיותרת
לכן, אם המטרה היא להתניע תהליך פיקטיבי של מו"מ "שירגיע את השטח" - ניחא. אינני מאמין ביכולותיו של תהליך כזה לספק את הסחורה, מפני שלדעתי כבר עברנו את נקודת האל-חזור בנושא זה. אם המטרה היא ללחוץ על ישראל לבצע מחוות נוספות לאבו-מאזן, זהו ביקור לחלוטין בלתי-רצוי. אם המטרה היא לחזור ולהכניס את אבו-מאזן לעזה, זהו בזבוז זמן. רק אם זו הזדמנות שארה"ב - על-רקע הכשלונות הרצופים שלה כאן - מוכנה לארגן מהלך אזורי להגנה מפני איומי אירן ולמלחמה בדאעש ואל-קאעידה, תוך חלוקת העבודה עם רוסיה ובהתחשב באינטרסים הישראלים בצפון, מהלך שבו תשתתף ישראל על-השולחן ולא מתחתיו2 - יש לביקור כזה טעם. ימים יגידו.
כל מה שאמרתי על ביקור קרי ניתן לומר - בשינויים העצומים המתחייבים - גם על פגישה עם אבו-מאזן בירדן או במקום אחר. אני חייב להודות שהסקפטיות שלי לגבי תועלת ממפגש כזה היא גדולה מאוד. והאזהרה העקרית שאני רוצה לשלוח מכאן לנתניהו היא: "אל תלך לקנוסה".
התנהלות התקשורת שלנו במשבר האחרון היא חלק מהכשל החמור של ההסברה הישראלית בו. כשל זה נוגע לכמה וכמה היבטים שהעקריים בהם הינם: יצירת פניקה מיותרת. מיקרופון פתוח ללא צורך. אי-ניצול שקרי אבו-מאזן לקעקוע תדמיתו. העצמת העמדות הערביות בסוגיית אל-אקצה והבלעת כפל הלשון הערבית במרחב שבין הדיבורים למעשים. קבלת הדין הערבי בתירוצים ההזויים שאין להם שליטה על הנוער - האם היו מקבלים תירוצים דומים גם מול "תג מחיר" יהודי ירושלמי וכלל ארצי?! אי-הוקעת הצטרפותו של רוב מהמנהיגות הפוליטית הערבית-ישראלית להסתה השקרית בעניין אל-אקצה והפגיעות במחבלים ועוד.
התנהלות זו חוזרת ומעלה לדיון ציבורי נוקב את תפקידה של התקשורת במדינה מותקפת, בשעת חרום, ובמאבק לאומי ממושך שבו לתדמית ערך הסברתי מכריע ולתקשורת הישראלית משקל כבד מדי בשבירת ערך התדמית, בניגוד לדעת רוב הציבור הישראלי. האם התקשורת היא אזור אקס-טריטוריאלי של יחידי הסגולה העובדים בה, או שיש גם למדינה וגם לציבור חלק בעיצוב דרכה, דעותיה ועמדותיה. אם התקשורת מציגה ידיעות ונתונים - ניחא, יתכנו שגיאות אבל אלה ניתנות לתיקון ואינן שיטתיות. מאידך-גיסא, אם התקשורת מבטאת גם דעות, עמדות ופרשנויות, או אז לא רק ברוני תקשורת ושולחיהם צריכים לשלוט בה ולעצב את מהותה ודרכה.
חופש ביטוי הוא ללא ספק ערך חשוב בדמוקרטיה, אבל
אמת ושוויון זכויות ואפשרויות להפעיל את חופש הביטוי הוא ערך משלים ולא פחות חשוב.
מלחמת חורמה
את הדברים הנ"ל אני מבקש לסיים בקריאה לראש הממשלה:
אדוני, אל תלך לקנוסה! הלכנו כבר מספיק, טושטשנו מספיק, לחצו אותנו ומרחו אותנו בכל מיני "בשמים" ו"בוצות" - מספיק! הגיע הזמן לשלוט בגורלנו והדבר מחייב בראש וראשונה שראש-ממשלה ינהיג את המדינה ביד רמה.
להנהיג משמע להבין את רצון הציבור וצרכיו, להציע לו תוכנית יישום ולפעול לביצועה הכי טוב והכי מהר במשותף עם הציבור, כאשר טובתו של הציבור במוקד העשייה על כל נדבכיה.
יש לך כרגע אתנחתה מהעיסוק הסופר-אינטנסיבי בנושא האירני. הנושא הקריטי הבא הוא ענייני הפנים - חברה, כלכלה, ממשל, יחסי-עדות, עליה וקליטה ומלחמת חורמה בביורוקרטיה. אני מבין שלכל אלה עדיפה קואליציה חזקה. אבל אם תשכיל לחזק את הקואליציה הנוכחית בעוד קבוצה לא גדולה של חברי כנסת תומכים, היא תהיה חזקה והומוגנית מספיק בכדי לבצע את רוב המשימות שעל סדר היום. תנאי הכרחי לכך שתוכל לפעול הוא
שלא תתפתה ללכת לקנוסה - לא מול גורמי חוץ ולא מול לטיפונדות אליטיסטיות מבית. אם תשבור את האחדות במחנה התומכים הראשי שלך, יהיה זמנך בשלטון קצוב. רק אם תנצל את המעמד האישי המיוחד ממנו אתה עדיין נהנה כיום לקידום תוכניות גדולות מבית, תשרוד לאורך זמן.