האם טרור הסכינים דועך? בעת כתיבת שורות אלו, שלושה שבועות לערך לאחר שפרץ, בתחילת אוקטובר, נראה כי הוא אכן נחלש. תדירותם של אירועי הרצח הללו פחתה מאד. כמובן שאלהעלולים להתחדש בכל רגע, אולם התחושה היא כי מעל לכל פעלה הידיעה הברורה של האוחזים בסכין כי על כל הרמת סכין הם יתקלו באש, וקרוב לוודאי יאבדו את חייהם. להם ולהוריהם, עשתה הבנה זו את שלה, יותר מכל הטפות המוסר למיניהן. מפלס האלימות הסכינאית ירד מאד. ימים יגידו אם אכן כך יהיה הדבר גם להבא. מוסר השכל לכוחותינו: גם לנוכח הסתה בלתי פוסקת, לא חדלים בצד שכנגד, הורים ונערים, וכל מה שביניהם, להפעיל שיקול דעת.
ואולם למרות סימני רפיון וקולות מהאופוזיציה הרחמנית שלנו לחוס על חיי הסכינאים, ישראל חייבת להמשיך ולעשות את שלה. ויש הרבה מה לעשות, בתחום ההתגוננות הפאסיבית וגם בזו האקטיבית.
לפני בדיוק 15 שנים, באוקטובר 2000, התבצרה כנופית מחבלים בבתים פרטיים בשכונת בית ג'אללה הערבית, ליד בית לחם. יעדיה לפיגועי ירי היו רחובות שכונה גילה הסמוכה. עד היום לא ברור אם הכנופיה הזו הומרצה על-ידי הרשות הפלשתינית. התוצאות ניכרו מיד בשטח. אש צלפים ניתכה על השכונה היהודית.
לאחר היסוסים רבים בנתה מערכת הביטחון חומת מגן מאלמנטים טרומיים מבטון. חומה זו חצצה בין בית ג'אללה המוסלמית לבין גילה. ומתברר כי היא הייתה יעילה מאד. מחוסר תכלית דעכה האש ופסקה, שוב ללא כל קשר להטפות המוסר למיניהן. ישראל מיהרה כמובן (אוגוסט 2010), להסיר חומה זו לבל תנציח, באזור זה לפחות, את חלוקת ירושלים. את ההצלחה ההיא נרתעה ישראל מלשחזר שוב, עכשיו, בתלפיות מזרח וחבל.
על הסכינאות בתרבות החולקת עמנו את המאבק על אותו חבל ארץ קטנטן, נכתב רבות. כבר לפני כ-1400 שנה "פתרו" מוחמד ונאמניו בעזרת הסכין והחרב את סירובם העיקש של שני שבטים יהודיים גדולים בני חייבר ובני קורוטה, להמיר את דתם. מוחמד המשיך ועשה שימוש בשיטה זו ובכוחה השתלט על חלקי ארץ נרחבים בחצי האי ערב. האם זנחו מאז בני מוחמד את השימוש בה, כפתרון לסכסוכים פוליטיים, גאוגרפיים ודתיים? לא בטוח. כדי להשיב על שאלה זו וכדי להתגבר על הפקפוקים למיניהם בא השייך ראאד סלאח ופעילותו תחת הכותרת 'אל-אקצה בסכנה', וסיפק לכולנו את התשובה:
הסכסוך יפתר לטובת הערבים, אך ורק אם יהפוך לסכסוך דמים בין-דתי. כוחותיה של ישראל לא יעמדו לה כאשר תיאלץ לעמוד מול מיליארד מוסלמים. פעילותו שלו אמורה כמובן לעורר את מצפונם המוסלמי הרדום (עד כה). באמצעות מונחים שבהם עשו שימוש בתקופות אפלות אחרות ובין היתר גם בתקופת הנאציזם באירופה (הרג תינוקות מוסלמיים לצורך שימוש בדמם).
בממשלת ישראל נתון זה יוצר, עד עכשיו לפחות, התארגנות-נגד, איטית להכאיב. ראש הממשלה אומנם הודיע לפני מספר פעמים כי יוציא את התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק וגם כי תיאסר העברת כספים (
ישראל היום, 20.10.15), אולם בפועל הדברים הללו לא בוצעו. ונראה כי במערכת המשפטית מערימים קשיים על פעולות אלו.
יש לציין כי כבר ב-2002 בעקבות מאמר הסתה שפורסם בבטאון התנועה (סוות אל חק ואל חוריה - קול האמת והחרות), תבע שר הפנים דאז,
אלי ישי, להוציא את התנועה אל מחוץ לחוק. דבר זה לא בוצע. הפסד זמן מיותר שאך איפשר לתנועה להעמיק את "הסברתה" בקרב המיעוט הערבי ולחנך עליה דור נוסף ששנאת ישראל והיהודים כאש בעצמותיו.
ראוי לציין שבין התורמים לראאד סלאח נמצאת גם תנועת האחים המוסלמים במצרים ותנועת החמאס בפזורותיה השונות. אילו ישראל הייתה מתייחסת לממצא זה כדי להדגיש את אופיה החתרני של התנועה. ייתכן שמלאכתה הייתה נעשית בידי אחרים (בחלקה לפחות). עד לחדשים האחרונים הייתה ישראל שקועה בשאננות הטיפוסית לה. גם כיום, מעבר לאיומים המילוליים, לא נעשה דבר.
