מלים יכולות להרוג. לכן, גם החופשיות במדינות – ואפילו ארצות-הברית, שהייתה הראשונה, שהבטיחה את הזכויות הללו במגילת זכויות, שנספחה לחוקתה (עוד במאה ה-18) – הגבילו בפסיקת בתי-המשפט את
חופש הביטוי ואת חופש העיתונות. לוחמה בטרור הסכינאים נוגעת בעוד שתי חירויות בסיסיות – החרות להתאסף וחופש הדת.
ראוי להדגיש, כי במציאות אין חירויות מוחלטות, אלא יחסיות, המתאימות לאילוצים המסוימים של כל מדינה ובכל זמן. כלומר, בכל מדינה נוצר נוצר איזון בין החירויות ובין הצרכים. כפי שכתב, בתפיסתו הריאלית מאוד, ג'ימס ראסל ויגינס, מי שהיה עורך ראשי בעיתון
וושינגטון פוסט: "... אין מהלך, שאין בו סיכון. אם נסכן את החרות כדי להשיג ביטחון נסיים בלי שניהם; אם נסכן יותר מדי את הביטחון, נגיע לאותו אסון. זו הדילמה של דורנו".
1
ציר מרכזי בהסתה
הגישה המערבית דוגלת במדינה חילונית, שבה ענייני דת מופרדים מן המדינה. בארצות-הברית לא רק שחופש הדת מובטח בחוקה, אלא גם ההפרדה בין דת למדינה מוצקת למדי בחוקה. לפיכך, מתקשות ארצות-הברית ומדינות המערב להתמודד עם הסתה דתית, שהיא יסוד הטרור הפוסט-מודרני. לכאורה, קשה לשלטונות להציב שוטר, או בלש, במסגד, או בכנסייה, כדי לעקוב אחר תוכן הדרשות, או על איסוף הכספים לצדקה בהם. ואחר כך תהיה בעיה לנתח ולהעריך את מסרי הדרשות ואת יעדי הכספים, שנאספו כצדקה.
גל הסכינאות הנוכחי מלמד עד כמה קשור הטרור בטבורו להסתה, והמסגדים הנם ציר מרכזי בהסתה זו. ואיננו מדברים רק על המזרח התיכון. כמה מטיפים איסלאמיים נעצרו בארצות-הברית, בבריטניה ובצרפת במהלך הפעילות נגד הטרור המתפשט.
אפיק אחר להפצת רעיונות הטרור ולגיוס מחבלים הינו האינטרנט. הקשר ההדוק בין טרור לתקשורת ובין טרור לאינטרנט פורט במחקרים רבים, שנכתבו בשלושים השנים האחרונות בכל רחבי העולם. וכידוע, אין שליטה באינטרנט, ולכאורה כל אחד יכול להעביר באמצעותו כל מסר אפשרי – בניגוד לרשתות החברתיות, שיש להן בעלים/מנהל, הקובע את מדיניות הפרסום בהן, ויכול לצנזר את התעבורה ברשת.
ניטור – מעקב – של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות אפשרי. הוא נעשה במאמץ טכנולוגי אדיר של ארגוני מודיעין ברחבי העולם. תוצר האיסוף הזה הינם מיליוני פריטי מידע, שיש להבינם ולשייכם, וזו משימה אדירה. שפע העומד לרעת בעליו, שצריכים למצוא מחטים בערמות אדירות של שחת.
להפיח אש במדורת השנאה
ההסתה – כפי שהתבטאה, למשל, בנאום אבו מאזן (14 באוקטובר 2015) – נועדה לשמור על התלהבות הציבור, הנוהה אחריו. כלומר, להפיח אש במדורת השנאה ליהודים. מכאן יכול כל אחד לפרש את הדברים כרצונו – כלומר, לצאת לשסף יהודים ולהורגם. והדג מסריח מראשו, אך גם בגופו. ראו, לדוגמה, דרשת יום שישי במסגד ברפיח, שהפכה לשיעור בשחיטת יהודים. ויש עוד הרבה דוגמאות מסוגה (ז'אנר) זו.
היבט אחר בהסתה הינו שקרים בוטים, שנועדו לצורכי יחסי ציבור; ובניגוד לכל שיעור בסיסי ביחסי ציבור, זה מצליח. עובדה – באן קי מון, מזכיר האו"ם, מחלקת המדינה האמריקנית ושר החוץ
ג'ון קרי אימצו בתגובותיהם את השיח הערבי על תוקפנות ישראלית ועל הפרת הסטטוס קוו בהר-הבית. תוך כך משלבת הרש"פ הסתה פרועה נגד המתנחלים ונגד ההתנחלות.
השיח הזה נועד למסגר את הפעולות האלימות נגד יהודים, שכביכול אינן מכוונות על-ידי הרש"פ. בעיקר מותאם השיח לקליטה בידי התקשורת הבינלאומית, שבינתיים אינה יוצאת מגדרה בתיאור המצב (פרט לכמה תחנות שידור אנטישמיות מלכתחילה – כמו
BBC).
ההסתה מכוונת, לפחות, לשלוש אזניים: (1)
קהל הבית (ערבים במדינת ישראל, ביהודה, בשומרון ובעזה), כדי לעודדו ולהפיח בו מוראל; (2)
יהודים בישראל לצורכי דמוראליזציה והפחדה; ו-(3)
התקשורת הבינלאומית, שבאמצעותה תשפיע על מעצבי המדיניות ועל מקבלי ההחלטות בעולם.
בסיוע תקשורת מקומית ותקשורת זרה
2 שמתנהגות בפראות ובחוסר-אחריות, מקבלים כל דברי הבלע של המחבלים ושל מנהיגיהם (כולל סרטי זוועה של עריפת ראשים ושל הוצאות להורג מבית-מדרשו של דאעש) תהודה אדירה, ללא שום ביקורת – מעבר להטיה האנטי-ישראלית, הקבועה בתקשורת המערבית.
3 וזו בדיוק כוונת המחבלים: הם מייצרים (מביימים) אירועים, כדי לקבל בימה לתעמולתם, כדי להוכיח לקהלם, את נאמנותם לערכים הלאומיים וכדי להרחיב את מעגל האימה, האופף אותם (בעצם, זו משמעות המלה "טרור"). וזה נכון גם לגבי דברי ההסתה של אבו מאזן, של ראאד סלאח, של מנהיגי הרשימה המשותפת ושל דומיהם, שמשרתים את הפוליטיקה הבין-ערבית.
הטפה יצרה אלימות
איני בקי בהגות המוסלמית, למרות שאני מנסה להבינה – גם באמצעות שיחות עם מומחים. ברור הקשר בינה לבין פרץ האלימות. כתלמיד היסטוריה, אני מנסה להשוות זאת לנאום המפורסם של האפיפיור אוּרבּן השני במועצת הכנסייה בקֽלֶרמוֹן (27 בנובמבר 1095), שהניע את מסעי הצלב. גם שם יצרה הטפה גזענית-דתית גלי אלימות, ששטפו את אירופה ואת המזרח התיכון, ופגעו ב"כופרים".
קידוש המחבלים-הרוצחים בהפיכתם ל"שהידים" – אחד האמצעים החזקים ביותר במערכת ההסברה הפנימית של הרש"פ – הנו זילות של האיסלאם בידי המתיימרים להיות מאמיניו. הרש"פ עוסקת בזה בהתמדה – גם כשאינה מחרחרת עימות אלים אתנו. כך, עפר ממסגד אל-אקצה
הובא לקברו של רוצח שני יהודים, שחוסל במהלך השתוללותו, "כדי שגופתו... תוכל לחבק את האדמה שלמענה הוא מת כשהיד". זאת ועוד, כיכרות מרכזיות בערי שומרון ויהודה נקראות על-שם מחבלים; ומשרד החינוך של הרש"פ נוטע עצים לכבוד "שהידים" כמופת חינוכי לילדי הרשות. בנוסף, הביע איגוד עורכי-הדין הפלשתינים הוקרה למחבל הרוצח מוהנד חלבי על-ידי הכתרתו בתואר עורך-דין לשם כבוד לאחר מותו, ויקרא על-שמו את הטקס הבא להשבעת עורכי-דין.
השימוש בהגנה כביכול על מסגד אל-אקצה, המאוים על-ידי היהודים מזכיר מאוד את נאום קלרמון, שבו שיסה אורבן השני את מאזיניו בסלג'וקים, המוסלמים שאיימו על קונסטנטינופול.
ההסתה הערבית עובדת בשיטת השקר הגדול של יוזף גבלס – חזרה אין-סופית על מידע שקרי. ולצערי, היא נקלטת היטב בעולם. אם תרצו – זה שימוש נבון ביותר במסרים בנוסח "1984" של ג'ורג' אורוול: יצירת שיחדש, שנראה אמיתי, ואל תבלבלו את משגריו עם עובדות; ואין בכך שום חידוש.
4
כך, קרה לאבו מאזן בנאומו ב-14 באוקטובר 2015. הוא סיפר – בערבית, כמובן
5 – שישראל הוציאה להורג ללא משפט נער ערבי תמים, בעוד הנער שוכב פצוע קשה בבית-החולים "הדסה" בירושלים לאחר שהוכה כשניסה לשסף ילד יהודי בפסגת זאב (ומעשיו נקלטו במצלמות אבטחה).
מספרים לנו הלוך-ושוב, שזה טרור של בודדים. ואני תמה הכיצד רבים מהסכינאים לוּו בידי "אוהד/ים", שתיעדו את מעשיהם במצלמותיהם, כדי להעלות זאת מיד לרשתות החברתיות. כלומר, הערבים ממשיכים להיות יזמים מעולים של הסברה בעידן הזה, ואנחנו רק מגיבים – לרוב, באיחור רב ובאלגנטיות של סוס-יאור מגושם.
לטובת הערבים משחקות התקשורת הזרה והתקשורת המקומית, שאנשיהן אוהדים בלשון המעטה את העניין הערבי, נותנים לו בימה,
6ומדרבנים את המחבלים ואת שולחיהם. יתר על כן, כבר באירועים שנקראים, "האינתיפאדה הראשונה", התגלה, שיש שיתוף-פעולה הדוק בין התקשורת הזרה לבין המחבלים.
7 וזה מזכיר לי את החזון הנורא
בסרט הקלאסי, "רשת שידור" (6197) לסידני לומט
8: פאדי צ'̤יפסקי, התסריטאי, מוביל את צוות הטלוויזיה הבידיוני שלו לשיתוף-פעולה עם טרוריסטים, כדי להעלות את הריטינג של תחנת השידור. אפילו צ'יפסקי לא תיאר בדמיונו הפורה, שכעבור כארבעים שנה יהיו ברשתות השידור ובעיתונים כתבים מערביים – וגם יהודים ביניהם – אוהדי טרור וג'יהאד.
בפרק הבא: אפשר להרתיע סכינאים?
