הכלל המוסרי מתקופת התנ"ך, של "הבא להורגך - השכם להורגו", שוב חוזר על עצמו גם אצלנו כיום. מחבל שמאיים למולך בסכין, או פוצע אותך באבן או מוט, מחייב כמובן הגנה מצידך.
הפירוש שניתן בתקופת התנ"ך לכלל המוסרי הזה הוא, מטבע הדברים, על-פי "פשוטו כמשמעו". מין מסר ברור של "ראה וקדש", מבלי לברור במהות האיום או התקיפה, אלא בבחינה של הקדמת רפואה למכה.
לפחות כמה מפיגועי הטרור של הימים האחרונים מוכיחים בעליל שלא הייתה בהם הצדקה לקיים את הכלל המוסרי התנכ"י על-פי הפשט שלו. הדברים אמורים במחבל שנתפס וידיו אזוקות; באדם לא מזוהה, שמוטל על הרצפה, ללא ניע וניד, כשהוא כבר ירוי וללא הכרה; במחבלת, שהסכין או הנשק שלה הוצאו מידיה; במחבל שמאיים ברכבו בדריסה - כל אלה אינם ראויים ללינץ' ציבורי. תנו למשטרה לעשות את שלה, וחלילה וחס אל תיקחו אף לרגע את החוק לידיכם.
מתכון לעוצמה
הגנה עצמית במקרים שכאלה היא, כמובן, עד גבול מסוים. מחבל שמאיים בסכין, באבן, או בנשק חם, אפשר לנטרל ביריה ברגליו, או לפחות בפלג-גופו התחתון. החזה או הראש יוותרו אז מחוץ לתחום המותר בפגיעה.
ההקלות הניתנות בימים אלה, מכורח המציאות, לאזרחים בנשיאת-נשק להגנה עצמית - אין פירושן מתן יד קלה וחופשית על ההדק. מאזרח שמבקש להגן על עצמו, מצופה שידע להפעיל את שיקול-דעתו כיצד ומתי להשתמש בנשקו, ולא לנצל לרעה, חלילה וחס, את זכות ההגנה שניתנה לו.
ולבסוף, יש לזכור שטוהר הנשק הוא בעצם מתכון לעוצמה. מי שמתנפל על אדם שנוטרל ושוכב אין-אונים, מתבוסס בדמו - מחלל מאבק מוצדק באויב. אין לשכוח שכאשר במלחמת השחרור חייל פגע בקשיש חף מפשע - כתב
נתן אלתרמן שיר-גינוי ובושה. ראש הממשלה ושר הביטחון,
דוד בן-גוריון, שיכפל אותו במאה אלף עותקים וחילקו ללוחמים. אחרי ככלות הכל, ישראל ניצחה, בסופו של דבר, גם בזכות הרמה המוסרית שלה. בל נאבד אותה בהווה.
