אהבה משונה

בבירת אמריקה התקיים הכנס השני של ארגון הישראלים-אמריקנים שזכה בסיקור של חצי עמוד בישראל היום, עיתונו הפרטי של המממן העיקרי של אותו ארגון. ד"ר שטייניץ עם עוד להיטים נוספים מישראל הגיעו לבדר את המשתתפים. אכן, כך קל יותר להתמודד עם הטרור שהשתלט על החיים בארץ בשלושת השבועות האחרונים - ניצניה של אינתיפדת הצעירים - על-ידי הפוגה קצרה בוושינגטון הבירה. לפיד בלונדון, מתנגח שם בעיתונאים שהם נגדנו, הנשיא בביקור ממלכתי ברפובליקה הצ'כית, נתניהו בגרמניה. כולם בנסיעות. ויש אומרים, לדוגמה שרן השכל, חברת הכנסת של הליכוד שגרה בעבר בווסט הוליווד ושאחותה עדין חיה בטקסס, שדוקא בשל הטרור חשוב לגייס את כל אותם ישראלים שהעתיקו את מקום מגוריהם לצמיתות לחו"ל למלחמה - להשיב מלחמה שערה מול המילארד שפועל נגדנו. אולי יתגיסו כל אותם מאות אלפי הישראלים החיים בארה"ב למשימה, ואז יהיה תוכן אמיתי לארגון ה-IAC שיקטין את הנטל על כל אותם משרדי הפרסום ויחסי הציבור שהארגון מעסיק בארץ ובארה"ב. עם סיומו של כנס ה-IAC, וללא כל קשר, נפתח בירושלים הקונגרס הציוני ה-37 של ההסתדרות הציונית העולמית.

שיתוף פעולה

לכנס בירושלים הגיעו צירים מכל העולם, עם משלחת מאוד מכובדת מארה"ב. בכך אעסוק בטור זה. התהפכות היוצרות: ישראלים אמריקנים מתכנסים בוושינגטון, בעוד יהודים אמריקנים מתכנסים בירושלים. הישראלים יודעים שהם למדינתם לא חוזרים, בעוד היהודים מדברים על עליה, חלקם אף עושים זאת מרצון ואחרים מכורח. הקונגרס הציוני העולמי הראשון היה ב-1897, הכנס של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הייתה זו השנה שזרמים שונים של יהדות התאחדו בגינוי משותף של ה"ציונים". עברו מאז אירועים רבים. מאורעות הדמים נגד היהודים שביצעו הערבים תחת שלטון המנדט הבריטי מול הישוב היהודי הזעום, שיתוף הפעולה של המופתי המוסלמי עם היטלר, השואה, קום המדינה, מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים והטרור שנמשך עד ימינו. היום יהדות ארה"ב מתאחדת פעם נוספת, רבנים ורבניות מכל הזרמים, לגנות בצוותא, מקהלה קולנית וצווחנית, את ישראל. נראה שאין חדש תחת השמש.

נקי מיהודים

מסתבר שללא כל קשר לעצם קיום המדינה המודרנית או אפילו ל"כיבוש" הנורא או ל"התנחלויות", שהן התגלמות השטן עלי אדמות, הערבים ניסו פעם אחר פעם לרצוח אותנו, בשיטתיות, בהתמדה, בחדווה ועליצות רבה. מאורעות תרפ"ט, לדוגמה - טרם קום המדינה, המופתי ושיתוף הפעולה שלו עם היטלר, מלחמת השמד נגדנו (שהיום שמה שונה ל"נכבה"), מלחמות ההמשך, פעולות טרור בזמן שדבר זה לא היה מקובל כבימינו (מההתקפה בנמל התעופה לוד, טבח הספורטאים הישראלים באולימפידיה במינכן, הפיגוע במעלות, הפיגוע במלון סבוי בתל אביב, אוטובוס הדמים במעגן מיכאל וכו'), הטרור של יאסר ערפאת, שהפך עורו ונהיה בן ברית נחשק לפרס ורבין, כיון שהבין שכך הוא יוכל להשתלט עלינו בקלות יתרה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ועכשיו - תחילתה של האינתיפאדה השלישית. כיון שהנסיונות לטהר את האזור (והעולם כולו) מיהודים מתמשכים להם למעלה ממאה שנים, אנו למדים שהפתרון אינו ב"שתי מדינות לשני עמים," בפירוק ה"התנחלויות" ואף לא ב"מדינת כל אזרחיה". הפתרון הוא יחיד ומיוחד במינו - וכבר ניתן לו שם לפני כשמונה עשורים: הפתרון הסופי, עולם נקי מיהודים. בכנס הפותח של הקונגרס נאם נתניהו, והוא התקבל בכבוד ובמחיאות כפיים, אך לא באותה התלהבות שלה ציפיתי. במהלך נאומו, בו הוא סיפר על סבו שהיגר לפלשתטין תחת שלטון המנדט הבריטי ב-1920 והעלה את הנקודה שהמלחמה שבעצומה אנחנו נמצאים, מלחמה עקובה מדם יהודי, אינה קשורה לא לגבולות אלו או אחרים אם כי לעצם קיומנו בארצנו, הוא מנה את עשרת השקרים בהם אנו נלחמים. תוך כדי נאומו, בשקר השישי או השביעי, צעקה אחת הנוכחות, "שקרן!" קריאה בודדה שהדהדה באולם כולו והעצימה את ההרגשה המאד-לא-נוחה שהייתה לי מלכתחילה. יתברר במהלך הקונגרס שזו הייתה רק ירית הפתיחה. כל אימת שבאחד המושבים הוזכרו ה"התנחלויות" הידועות לשימצה, התעוררו המוני צירים (רובם לדעתי מארה"ב) בקריאות תיגר ובוז, או עידוד וחיזוק (אלו הראשונות נגד ההתנחלויות ואלו האחרונות בעד כל שניתן לעשות נגדן), מחיאות כפיים והרגשת פורקן אדירים: "סוף כל סוף, הגענו לנקודה החשובה". בקושי הם מתאפקים, הצירים מארה"ב.

איזו ציונות

יהדות ארה"ב מזמן זנחה את ישראל. הדורות הצעירים יותר מנותקים כמעט לגמרי, וההתבוללות בשיאה. ישראל אינה חשובה להם כל כך, ודאי שאינה בראש סדר העדיפויות שלהם. הם נולדו לעולם שבו "תמיד" הייתה מדינה ליהודים, ואם כך ימשיך, טוב הדבר, וגם אם לא תהיה מדינה שם באזור הכל כך נפיץ, לא כל כך נורא ואולי אפילו טוב יותר לעולם כולו ובפרט ליהודים ברחבי העולם. שגריר ישראל בארה"ב לשעבר וחבר הכנסת היום פרופ' אורן בספרו האחרון חשף והגדיר במדויק את הניתוק שחל בין יהדות ארה"ב לבין ישראל, והנה הוזמנתי לארוחת צהריים עם הצירים מארה"ב, בקונגרס הציוני שנערך השנה בירושלים, ותהיתי "איזו ציונות", "איזה מכנה משותף" ו"על מה בכלל הם מדברים?" ארגונים בני מאה שנה ומעלה, כך למדתי מנסיוני בארה"ב, התרחקו מזמן מהסיבה לשמה הוקמו. והיום הם קיימים בעיקר מכוח האינרציה ומכל אותם עשרות המיליונים שהם מוציאים מדי שנה בשנה על משכורות ונלוות. מנגנונים ביורוקרטים ענקיים, עם תומכים ברחבי העולם כולו הממשיכים להזרים להם כספים, ארגונים שנראה שבלעדיהם כבר אי-אפשר להסתדר, ושכמובן לא ניתן יהיה לפרקם. "דברי בלע והסתה" יצעק מי שיצעק (בד"כ אלו המשתכרים משכורות ענק), אך אני בשלי - העולם לא יתמוטט ללא אותו ארגון, וגם מצבם של מקבלי מתת החסד לא יהיה גרוע יותר. במילים אחרות, תועלתם האמיתית היום של אותם ארגונים בני מאה שנה ומעלה שולית ביותר.

יהודים טובים

לא אגע בפרות קדושות, בין אם הן מגן דוד אדום ובין אם הן האומות המאוחדות. אנחנו לעניינו, והוא - ציונות מודרנית. בקונגרס הציוני ה-37 למדתי ציונות מודרנית מה היא. ציונות היא אהבה, הסבירה אחת המארחות, שהתאהבה במדינת ישראל ו"עשתה עליה". ישראל לא הייתה הבחור התמיר או יפה הבלורית ביותר, אך האהבה הכתה בה במלוא העוצמה ועם השנים היא התעמקה והתגברה. ממש כמו נישואים, היא הסבירה לנו, כך שבריא להתווכח ולא להסכים. כך עודדה הדוברת את הנוכחים להביע את דעתם, ואלו כאילו רק חיכו לירית הפתיחה, זינקו לדרך. אולם מלא בצירים מארה"ב, ואני מתמוגג. הנה, סוף כל סוף יושבים להם יהודים אורטודוקסים לצד רפורמים-רקונסטרוקשניסטים, ראש ארגון ציוני אמריקה לצדו של ראש ארגון עמנו. אלו קוראים לחרם ואלו תובעים אותם ודורשים לנדותם מהכלל. יהודים טובים, וכל אחד אוהב את ישראל בצורתו הוא, כל אחת חושבת שזו זכותה וחובתה לשנות את ישראל ולהכריחה ממש להתאים למסגרת שהיא הגדירה, וכולם שבת אחים גם יחד.

כולנו יהודים

למה דומה הדבר? נראה היה שנקלעתי לסדום ועמורה, וכבר כולם מדפקים על הדלת, שכן יודעים הם שהגיע זר העירה, ומתכוננים הם לבצע בו את זממם. כאן באולם של ארוחת הצהרים במלון קראון פלזה המקושר לבנייני האומה, אלו שונאים את אלו, ואלו מסרבים להתייחס לאלו. אחים ואחיות, כולנו יהודים, אך כה מנותקים. הגדיל לעשות בחור ישראלי שהשתתף במושב שדן בנושא החרם על מדינת ישראל. ניר ברוידא הוא ראש הישיבה החילונית וסמנכ"ל בינה. גם הוא אפוף אהבה, והקדיש את זמנו לספר לנו על ידידו, טוביה (ואולי לא שמעתי טוב והוא אמר "ידידי טביה") החולב מאנטבקה. טוביה, כך הוא סיפר, רצה להשיא את בתו למישהו עשיר, מלומד, חתן טוב, אך היא בחרה דוקא בבחיר לבה, יהודי פשוט ועני. "עני!" פוי, איזו מילת גנאי!

אישה טובה

טוביה אבא טוב, אף שאל את בתו מדוע, שכן מתחשב הוא בדעתה, שלא כנוהג המקום והזמן. היא בשלה "אני אוהבת אותו!" בעוד הוא מורט את שערותיו, ומדיין מן הסתם עם השוכן במרומים על צער גידול ילדים, הוא שואל את אשתו "את אוהבת אותי?" והיא, כך מספר חברו הישראלי של טוביה, אותו צעיר בשם ניר, עונה: "לאחר שלושים שנה, כיבסתי לך, דאגתי לך, ניקיתי, גידלתי את הילדים, הייתי אישה טובה, ואתה עדין שואל אותי, האם אני אוהבת אותך"? (את הטקסט המלא ניתן למצוא ב"טוביה החולב," הרומן פרי עטו של שלום עליכם שבכתיבתו החל בשנת 1894 ושפורסם בהמשכים בדיוק באותה תקופה של כינוס הקונגרס הציוני בבזל ב-1897, 1898, 1899, 1901, 1903, 1911 ו-1905 בלונדון ב-1900, בהאג ב-1907, בהמבורג ב-1909 ובוינה ב-1913, מהלך כל שנות כתיבת הספר). ניר כמעט סידר אותי, טמן לי פח נופת צופים ואני מיד נשבתי בקסם הסיפור על ידידו שכל רצונו היה להשיא את בתו. אך מיד התעשתי ונזכרתי היכן אני, מה מעשי ומה רצוני.

ארה"ב המודרנית

סיפורי אהבה נושנים, נשכחים, אך שהושרשו בלבנו כל כך שהם משמשים כיצירת מופת לרקע ולהסבר מדוע וכיצד אנחנו אוהבים את ישראל, גם כשהאהבה שלנו מחבקת את ישראל באופן כה חזק שהיא - האהובה - כמעט נחנקת. אלו מפעילים לחץ על נשיא ארה"ב לכופף את ידה של ישראל, אלו תומכים בחרם זה או אחר ("רק" על מוצרי ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק, או חרם כללי בו דוגלים, לדוגמה, חברי הקול היהודי לשלום), אלו מוציאים דיבתה רעה ואלו עושים הכל "למען ישראל ולמען השלום" רק שאבוי לאותה אהבה. כך קמו להם הצירים אחד אחד, זה רב וזו רבנית, זה פעיל וזו חברת תנועת נוער, וניסו ככל יכולתם להיות תרבותיים ומנומסים, לא להעליב את חבריהם מסדום ועמורה, היא ארה"ב המודרנית, והעלו על נס את "ציונותם" ואהבתם הרבה לזו המדינה. אני יושב לי ובוכה, על מר גורלה של מדינה שאלו בניה ובנותיה. על ציונות שהייתה לצנינים בעיניהם, ובינה לבין הציונות של משפחתי בארופה של לפני המלחמה אין ולא כלום, למעט השמוש הנלוז והציני בשם. ישבתי והבנתי עד כמה הצעקה המרה כלפי ראש ממשלת ישראל - "שׁ ק ר ן !" - צעקה כה מלאת כאב, היא היא ולא אחרת המאפיינת את אותם האוהבים. חרדים הם לגורלה של מדינת ישראל, שהתפתחה למשהו שלא תואם את ציפיותיהם, מדיר שינה מעיניהם ומדרבן אותם לעשיה. הנה אלפי מטיילים, צירים מכל העולם, שהתכנסו ובאו לירושלים הבירה. טוב הדבר, ולא משנה הסיבה. הגיעו למדינה וחווים הם אותה, כל אחד בדרכו הוא. רואים את שקורה, לפעמים מנסים להבין, עיתים אחרות מתחזקים בעמדותיהם. יחצו את הכביש ויראו את כל השוטרות במדים עם נשק, נערות חינניות שבמקרה הצורך כבר הוכיחו שהן גיבורות ויעשו את כל המוטל עליהן ומצופה מהן. אחת אחת ניתן לצלמן ללוח שנה יומי - כה רבות הן - ממיטב תוצרת הארץ.

דם מוסלמי

יצאו להם לסעוד את לבם, יסעו לטייל, ישהו בבתי המלון ויהנו מארוחות הבוקר הישראליות וממוצרי החלב ושפע הירקות והפרות. יקפצו לכותל, שם ריק כמעט לגמרי, ויתקלו בכל פינה בצוותים - משטרה - משמר גבול - צה"ל - השומרים עלינו מפני מחבלים צעירים. יכולים הם להגיע לשם ברגל, דרך שוק מחנה יהודה (שממש לא היה שוקק באנשים, אך מספר תיירים מצאו שם "מציאות", תקליטורים מוקלטים פרטיים, משקפי שמש בפרוטות, ועוד כהנה וכהנה), אולי ברכבת הקלה (עד העירייה), באוטובוס (מספר אחת, די ריק) או אפילו במונית ספיישל. אולי גם יראו במו עיניהם שאנחנו, הישראלים, לא פותחים בירי כך סתם, ודאי שאין אנו מוציאים להורג ערבים חפים מפשע בגלל שמשעמם לנו מדי יום ביומו ללא קצת דם מוסלמי. מה יהיה עם הטיול שלהם לעוטף שדרות, לאחר ש"צבע אדום" נשמע לא פעם ולא פעמים בימים האחרונים? אולי יבינו עד כמה קטנה המדינה, ועד כמה נחושים אויבינו להשמידנו. טוב שהם פה, ומוזר שהישראלים בארה"ב בוחרים זו השנה השנייה להתכנס בוושינגטון הבירה. הנה רעיון לכנס הבא: בואו בהמוניכם לישראל. בואו הביתה. תרגישו כאן בבית, ותקבלו זריקת עדוד וחיזוק לה אתה זכאים. עבודה טובה וחשובה אתם עושים, וחשוב שתמשיכו לפעול. אך את הכספים שאתם מוציאים שם בוושינגטון הבירה, אולי מן הראוי שתפנו לירושלים הבירה האחרת, ירושלים המאוחדת, ירושלים הנצחית. בואו בהפגנת ענק, בהזדהות ובתמיכה. אל תשלחו או תסמכו על הנוצרים (הם עושים זאת בלב שלם) - רק אתם חסרים!