פגישת ראשי המועצות ביהודה ושומרון עם ראש הממשלה בעניין החלת הריבונות הישראלית על שטחי יו"ש, היא הזדמנות טובה לבחון את האסטרטגיה של מועצת יש"ע אל מול האיומים על מפעל ההתיישבות מחוץ לישראל ומתוכה.
ראשית, הדרישה מראש הממשלה להחיל את הריבונות היא מינוף לטובת מדינת ישראל של המצב הביטחוני שהתדרדר לאחרונה. למי שיראה בכך ניצול ציני של המצב, אפשר להזכיר כי המתנחלים לא המציאו כאן דבר, אלא אימצו דפוס פעולה שנקטו נציגי היישובים בעמק החולה והגליל העליון בעיצומה של מלחמת ששת הימים.
בספרו "המערכה על הגולן - יוני 1967" ("מערכות" 2001), מתאר מתי מייזל את הופעתם של נציגי היישובים בדיונים שנערכו ביום הרביעי למלחמה בעניין היקף הפעולה הצבאית בסוריה: "ב-8 ביוני...התכנסה... ועדת השרים לענייני ביטחון... (ראש הממשלה לוי) אשכול הפתיע את... השרים, ואמר כי הזמין לישיבה את נציגי היישובים מן הצפון להופיע בישיבה. היה זה צעד יוצא דופן, וכמעט חסר תקדים, מאז כינון ממשלה בישראל... חברי המשלחת...דיברו ברגשנות ובהצטנעות...: 'מעיב עלינו הדבר, שעוד לא הגענו לברכת שהחיינו לגבי הגבול, שאנחנו יושבים וסובלים ממנו שנים רבות... איננו מתיימרים להכריע או ללחוץ על החלטת הממשלה. אבל אנחנו מרגישים חובה לנסות ולהשפיע (לקבל החלטה לכיבוש רמת הגולן), אם יש לכם כאן שיקולים מדיניים'".
בישיבת הוועדה בעניין כיבוש רמת הגולן נחלקו הדעות. משה דיין שר הביטחון אז, שהתנגד בישיבה למהלך (אף שלבסוף הורה בעצמו על כיבוש הרמה), מנה את הסכנות הצפויות ממהלך כזה ובראשן התערבות של ברית-המועצות במלחמה, והוסיף: "הערב הוצגה משלחת משקים על-רקע אמוציונלי, ואני צריך להיות זה שיגיד להם: תשבו ותסבלו". על השתתפות נציגי היישובים בישיבה העיר כי "לא די שנתבקשו להשמיע את דבריהם, הם אף השתתפו בדיון".
השאלה עד כמה השפיעה משלחת היישובים על כך שרמת הגולן נכבשה, חשובה פחות מן העובדה כי בקשתם נראית היום כבעלת חשיבות לאומית כוללת נוכח המתרחש בסוריה. כאנשי הַסְּפָר שראו את עצמם חלוצים לפני המחנה, יש להניח כי גם אז הם ראו את בקשתם ככזו. כך גם יש לראות את דרישת החלוצים של ימינו להחיל את הריבונות ביהודה ושומרון.
בשני המקרים, הן תושבי הצפון והן תושבי יו"ש פעלו להרחיב את משמעות האירועים - ירי על חקלאים בשדות עמק-החולה, וירי או יידוי אבנים בכבישי יו"ש - לקנה מידה ארצי ולאומי ולא מקומי או אזורי.
ואכן מאהל המחאה של ראשי המועצות היה רלוונטי להרחבת משמעות האירועים, עד שהללו התפשטו אל מחוזות נוספים בארץ כמו תל אביב, עפולה וכיו"ב. עם התרחבות גלי-הטרור, המשך קיום מאהל המחאה מול בית ראש הממשלה היה עלול להביא לתוצאה הפוכה - של צמצום משמעות האירועים עד כדי הפניית אצבע מאשימה אל המתנחלים על-ידי תועמלנים מומחים, כמי שבגללם הכל קרה - "ההתנחלויות והכיבוש".
יצחק רבין כבר עשה זאת לאחר פיגוע בעפולה ב-1994, כשאמר כי: "לא אלון מורה מגינה על עפולה - אלא צה"ל...המציאות של פיזור ישובים יהודיים בתוך אזורים צפופי אוכלוסין מכבידה מאוד על צה"ל...".
ניתן להוסיף כי יצירת זיקה בין חידוש הבנייה לגל הטרור עלולה עוד לחזק את תפיסת הטרור ביהודה ושומרון כעניין מקומי ומגזרי, ולשחק לידי האויב - הפנימי והחיצוני.
אולי זהו העיתוי שבו יכולים ראשי המועצות ביו"ש לחבור לכל ראשי המועצות המקומיות והאזוריות המזוהות עם המחנה הלאומי, ולהתחיל במסע נגד רעיון המדינה הפלשתינית בסיסמה: "זה הכל או כלום". זו תדגיש את השאיפה הערבית להשתלט על כל ארץ ישראל המערבית, כפי שזו באה לידי ביטוי במהומות וההפגנות האחרונות של ערביי ישראל.
יש ליצור לגיטימציה בינלאומית לחזון זה של החלת הריבונות. הדרישה להשבת מחסומים לערבים אינה משרתת מטרה זו. יש דרכים אחרות להיאבק בטרור שאינן משפילות את התושבים הערביים ואינן פוגעות בתדמיתה המוסרית של המדינה.
כדי להכשיר את דעת הקהל להחלת הריבונות יש להציב סמלי ריבונות. התקנת השלטים בצידי הדרכים המודיעים איזו מועצה אזורית שבשיפוטה נמצא שטח מסוים, היא דוגמה טובה למהלך כזה.
אפשר להתחיל לדבר "בזכות הנורמליות" של ההתיישבות כדי להקנות לה לגיטימיות, כמו למשל העלאה למודעות של מרכזי המסחר המשותפים לערבים ויהודים הפועלים מזה שנים בכל רחבי יהודה ושומרון. בימים אלה ממש ניתן לצפות בתושבי יו"ש הערביים מוסקים זיתים בחלקות שבבעלותם הנמצאות בתוככי היישובים היהודים. זהו המודל לדו-קיום שמן הראוי שיובא לידיעת אזרחי המדינה כמו גם לידיעת העולם. ואין לצפות שיהיה איזה כלי תקשורת, מקומי או זר, שידווח עליו מיוזמתו, בלא הכוונה של גורמי הסברה ציוניים.
גם את נושא הבנייה ביו"ש שהיה בראש המאבק של מאהל המחאה, יש לעלות על סדר היום כשישובו לעסוק במחירי הנדל"ן, ולהציג את הבנייה ביו"ש כחלק מהפתרון למשבר הדיור, שנמצא "חמש דקות מכפר סבא".
