לדבר אל הקיר

1. בשבוע שעבר שידר אור הלר "תחקיר" בערוץ 10 על מה שכינה "אוטובוס הגזענות" או "קווי האפרטהייד". מתברר שכמה נהגים בקו 286 מתל אביב לאריאל, לא מעלים נוסעים שאין להם תעודת זהות ישראלית. מדוע? לדברי הנהגים, אין באוטובוס אבטחה, וגל הטרור הנוכחי, שבו דקירה רודפת דקירה, אינו מאפשר להבחין מי נושא סכין או כלי נשק אחר באמתחתו; לכן אינם מוכנים להסתכן. "כשיירגע, והכל יחזור לקדמותו בשקט, נחזור להסיע אותם". הפחד הטבעי הזה לא דיבר לאור הלר, שקבע: מדובר בגזענות ובאפרטהייד. "כל בני האדם נולדו שווים, אבל לא בקו 286 של חברת אפיקים". ברור שמדובר בהתנהגות לא נעימה שמעוררת קונוטציות אפלות, אבל מה הקשר בין גזענות ואפרטהייד למה שהראתה הכתבה? גזענות היא הפגנת עליונות של קבוצה אתנית על פני קבוצה אתנית אחרת. אפרטהייד היא מדיניות ממשלתית מכוונת שנקבעה בחוק המדינה נגד בני גזע אחר. היכן מכל זה נמצא פה? לפי הכתבה, ערבים בעלי תעודת זהות כחולה יכולים לעלות לאוטובוס. אז האם הפחד של הנהגים ושל הנוסעים מפני פלשתינים קלוט מהאוויר ואין לו על מה לסמוך? היכן האחריות של העיתונאים הישראלים לא להדביק על מדינתם אות קין שקרי, שאלף מסעות הסברה לא יתקנו? יש לתקשורת אחריות עליונה לא להעצים את ההיסטריה הקיימת בלאו הכי במחוזותינו. מה הרווחנו בשידור הכתבה, חוץ מצדקנות והוצאת דיבתנו רעה בעולם? 2. כישלון השיחות בין אהוד ברק לערפאת בקמפ דייוויד ופריצת מלחמת ראש השנה מיד לאחריהן (ספטמבר 2000), שברו את קונספציית אוסלו. באוגוסט 2013 הבאתי כאן ראיות לכך שערפאת תיכנן מראש את המלחמה ההיא. השמאל הישראלי, שראה את מעשי ידיו טובעים בים של דם, הפך את אהוד ברק לאויבו. הוא - ולא המציאות - אשם בהחדרת הרעיון ש"אין פרטנר" לשלום. מאז מנסה השמאל הפונדמנטליסטי להוכיח שהאמירה הזאת אינה נכונה, ובעצם הסיבה לכישלון השיחות נעוצה בגישה הישראלית - המחשבה שאפשר לגשר על פערים משמעותיים בשלושה שבועות, המחשבה שערפאת יסכים לחתום על פחות מכל השטח והזלזול בכבוד הפלשתינים. גם אם נניח כך, האם 15 השנים שחלפו, לא סיפקו די חומר להבין שאין עם מי לדבר? גם לאחר שברק הציע לחלק את ירושלים, הפלשתינים לא הגיבו בחיוב, ולוּ ברמיזה. הם גם לא ויתרו על זכות השיבה (כשיגיע הזמן, אמרו, נשאל כל פליט לרצונו, האם פיצויים או חזרה לישראל). הפלשתינים עשו לישראלים ולאמריקנים בית ספר למו"מ: הם קיבלו מברק הצעות ששום מנהיג ישראלי לא העז להעלות בדמיונו לפניו, ולא נתנו דבר בתמורה. הם סחטו את הנושאים והנותנים הישראלים יותר מקצה גבולם, וכל שהשיגו היה רק בסיס להצעתו המופקרת של אולמרט לאבו מאזן ב-2008 (שגם אליה לא הגיבו). לצערנו, היחידים שהכירו את כללי הבזאר במו"מ המזרח-תיכוני היו הפלשתינים, אמני המו"מ. הניסיון להתעלם מטקטיקת המו"מ וההתייחסות המערבית בביקורת לסוג כזה של מו"מ - הפילה אותנו לא פעם. יש בה מעין בבואה לגישה הריקה והמתנשאת של השמאל כלפי הערבים. 3. בשנה שעברה כתב רביב דרוקר שבקמפ דייוויד אבו מאזן "מילא תפקיד שלילי" ו"שיקולים פוליטיים קטנוניים (המשחקים של ערפאת בינו לבין אבו עלא) הביאו אותו לעמדה פסיבית ולא חכמה". זה היה הניתוח העמוק שלו לכישלון אז - משחקי כבוד פנימיים... בסרט ששידר השבוע על "סודות שיחות השלום" דווח אחרת: אבו מאזן לא היה פאסיבי, אלא המתנגד הראשי לתוכניתו של ברק. הוא ראה בקבלתה בגידה ומכירת חיסול של העניין הפלשתיני. אגב, בשנה שעברה הציע ממשל אובמה לאבו מאזן מסמך שעבר אפילו את הצעתו של אהוד אולמרט מ-2008. המסמך דיבר אפילו על שתי בירות בירושלים וכמובן 100 אחוזים מהשטח, כולל חילופי שטחים והסכמה חלקית לשיבה. שלא במפתיע גם פה סירב אבו מאזן. יותר מערפאת! את הסבא החביב הזה מנסים למכור היום כשותף. המשחקים הללו בהצעות "נועזות" אינם מביאים בחשבון את נושאי הליבה: אולי הגיע הזמן להכיר בכך ששורש הסכסוך אינו טריטוריאלי? מהי ירושלים עבור העם היהודי? האם הציבור יסכים אי-פעם למסור את העיר העתיקה לשליטה ערבית? מה משמעות המיתוסים והנרטיבים השונים (עריקאת חזר על הבדיחה הרצינית שהוא נמצא ביריחו כבר 10,000 שנה)? כיאה לבוגר גל"צ, לב העניין שנדון היה אישי. המתחים בין איש לאיש, מחוות הגוף וכמובן האקסיומה הקבועה שאין מה לדבר עם הפלשתינים על פחות מהכל - כל השטח שישראל כבשה במלחמת ששת הימים. מה שמסוכן בגישה הזאת הוא שהפלשתינים מעולם לא אמרו שהם מסתפקים בזה; אפילו ישראל תסכים לזכות השיבה - גם אז לא הבטיחו את קץ הסכסוך וסוף התביעות. אהרן מילר, חבר המשלחת האמריקנית, הציג את תפיסתו: "אם ערפאת לא הסכים לתנאים, אז הוא לא היה שותף. הנרטיב הזה היה החיסרון של קמפ דייוויד, שקבע את הבמה ואת הטון למשבר האמון עד היום, ומעצב למעשה את היחסים בין הישראלים לפלשתינים". כלומר, העובדה שערפאת דחה את כל ההצעות וכך גם אבו מאזן היום, אינה אומרת ש"אין פרטנר". אז מה היא אומרת, לכל הרוחות? יש בגישה הזאת חוסר צניעות כלפי ההיסטוריה - המחשבה שהכל תלוי בנו, בישראלים, ושלוּ עשינו עוד מחווה קטנה לפלשתינים המסכנים, התמונה הייתה משתנה. ומה לנו מאה שנות הסתה ערבית נגדנו, ו-1,400 שנות שנאה איסלאמית כלפי מעמד היהודים כעם וכדת, ומאות הפעמים שבהן הפלשתינים הכריזו שאינם מכירים בזכות היהודים למדינה - מה זה משנה באמת, אם "היהודים אשמים" בכך שאין שלום, אשמים בגל הטרור בגלל ה"תסכול" הפלשתיני, ואשמים בגזענות, כי משום מה הם פוחדים להירצח בידי ערבים דווקא?