תאריך: יוני 2015.
מקום: ונקובר, קנדה.
אירוע: פסטיבל הסרטים היהודי VJFF.
היא מייד צדה את עיני.
ראיתיה בחנות לעתיקות באחד הרחובות השקטים בעיר המנומנמת, שוכנת לה בינות לחפצים נושנים נפלאים ובהביטי בהם חשתי בסיפורם ההיסטורי, הרגשי, הכואב, הנעים וכו'.
טבעת זהב ולה אבן סמוקי קוורץ מעוצבת כמשולש מאורך בעל שלוש פאזות בכל צלע, אחוזה בתושבת מעניינת ומקורית. האוכל לענוד אותה, ביקשתי מבעל החנות המדהימה הזו והסבלן שהבחין מה משך את תשומת ליבי. כמובן, ענה באדיבות מחוייכת ושלפה מעשה קוסם מתחת לדלפק הזכוכית מאחוריו עמד.
כעת בין ידיי, נדמתה יפה יותר. החלקתיה על קמיצתי השמאלית שקבלתה בנדיבות אצבע. היא תאמה לאורכה. בדיוק כפי שידעתי. הנדתי ידי מצד לצד מוקסמת מהמראה. היא שלי, חשבתי מאושרת, היא המתינה רק לי.
מה דעתך, שאלתי את בת הדודה שאיתי. המבט שהעניקה לי, ענה היטב ומאחר שלא באתי במטרה לקנות טבעת, הנחתי לזאת בינתיים. אחזור לכאן, הרהרתי ומשהו צבט בי, החנות קרובה למקום שהותי. בהגיענו לבית בת הדודה, המחשבה כבר הבשילה בי והחלטתי לשתפה בה.
אני רוצה את הטבעת הזאת, הודעתי בגיל, היא מתאימה לפריטים אחרים שיש לי עם אותה אבן. בת הדודה הרימה ראשה וההבעה שראיתי על פניה, נצרבה במוחי לעד. אנו מדברות פתוח, נכון? שאלה ושפת גופה כשש אלֵי קרב. כמובן, מיהרתי להשיב והכנתי עצמי, למה, לא ידעתי, אף שהחלה להתהוות בבטני הרגשה מסוימת מאוד.
תראי, החלה ונעמדה מולי במטבחה, ידיה על מותניה. האור מהחלון השתקף מעדנות על אריחי הרצפה המבהיקים, היו לי קשיים מרובים להביאך לכאן ובכל זאת עשיתי זאת. ואני הודיתי לך מאוד ועדיין מודה, מיהרתי להשיב ופני רגועות ואינן משקפות את סערת נפשי שהנצה לה.
כשהתקשרת אליי בוכה לאחר מותו, המשיכה, אמרת שאינך יודעת מאין יהיה לך כסף לממן את הקבר/מצבה, המשיכה. אמת, הסכמתי, מיהרתי להתקשר אליך, הרי את מאוד קרובה אליי וגם אליו היית והיה לי ברור שתהיי בין הראשונים לשמוע שנפטר. הג'ולה בגרוני החלה לתפוח. לא אבכה, לא אבכה, פסקתי בלבי.
מעולם לא עסקתי בתחום הכספי בביתנו ולכן לא ידעתי מה מצבי בבנק, המשכתי בולעת דמעות שהחלו מפלסות דרכן במעלה גרוני. שלחתי לך כסף עבור המצבה והקבר וכעת את רוצה לזרוק כסף על טבעת, זה ממש לא מקובל עליי, קולה כעוס כעת, בשביל מה את צריכה אותה?
רגע, רגע, עניתי וקולי מתכעס, את כאישה אמורה להבין שלעיתים קניית פריט זה או אחר גם מבלי שצריכים אותו, מרוממת את הנפש, משמחת. הטבעת הזו מרגע שראיתיה, אינה עוזבת אותי, אני רוצה אותה. מדוע קשה לך לקבל זאת?
הכסף שהעברת עבור המצבה, הבהרתי משתנקת, התקבל בתודה ענקית ואף כתבתי ואמרתי זאת לך, אך כעת, אחזיר לך כל סנט. איני רוצה בו, נתתי אותו לך, ציינה בצדקנות משהו. פרצתי בבכי, איך היא יכולה להזכיר מתן הכסף הזה כסיבה להתרעמותה והתנגדותה לקניית הטבעת.
כל השנה חסכתי ולא קניתי לעצמי דבר, עניתי בבכי, קורעת ליבי לפיסות, ידעתי שאביא עמי סכום כסף כדי שאוכל להתנהל בזמן שהותי כאן ולא להיות עליך למעמסה.
מה קשורה הטבעת לזה ששילמת על המצבה והבאת אותי לכאן, האם כל מה שאת קונה את צריכה? והחוויתי בידי המרעדת על הסלון המפואר, המאובזר ומרוהט בעושר רב ובחפצים נפלאים, האם כל החפצים הללו הצטרכת להם או רק רצית אותם, אז מדוע אינך מסוגלת להבין שאני רוצה את הטבעת, איני זקוקה לה?
הייתי אמורה לחזור ארצה למחרת. ארד בבוקר ואקח לי את הטבעת ולא אומר לה דבר, החלטתי. למחרת בהגיעי לחנות ראיתי מודעה שהיא תפתח רק בשעה 11. מאוחר מדי. זה כנראה סימן שאיני אמורה לקנות אותה. ויתרתי בצער רב וחזרתי לדירה. התחלתי לארוז והטבעת מנקרת בי.
ואז עלה בי רעיון. הצעתי לבת הדודה שבדרך לשדה התעופה, נעצור לרגע ליד החנות שהייתה בדרכנו כדי שאקח את הטבעת. בשום פנים ואופן, היה המענה המיידי שקיבלתי. לא אשב באוטו בזמן שאת מתמקחת על טבעת.
הייתי המומה. את מסרבת לבקשתי? שאלתי לא מאמינה למשמע אוזני. כן, לא אעצור לך, ענתה וזיהיתי נימת ניצחון זעירה. יודעת מה, אסע בכוחות עצמי לשדה, אקח מונית אם תואילי להזמין לי, עניתי רגועה לחלוטין. בשום פנים, אני הבאתיך לכאן ואחזיר אותך לשם, ענתה וסגרה עניין. זהו, לא נותרה לי ברירה. לו היה בידי מספר טלפון של מונית (הנייד שלי התקלקל ברגע שנחתי בקנדה), הייתי נוסעת בכוחות עצמי.
כל הדרך עברה בשתיקה. הבטתי בה בגניבה, פניה היו שלוות. הגענו לשדה, נפרדה ממני בחיבוק בעודה לוחשת באוזני - לא אתן לך לבזבז את כספך. הנהנתי ועזבתי אותה. סוף סיפור? ממש לא.
הטבעת הזו הסתובבה בראשי ובליבי ובעצם, הפכה להיות חלק מיישותי. אני אשיג אותה ויהי מה, אמרתי לעצמי בלחישה, אמצא דרך. מאותו רגע, תכננתי איך לאתר את כתובת החנות. כל שזכרתי היה שם הרחוב הראשי ממנו פונים שמאלה והחנות השנייה משמאל זו חנות העתיקות.
פניתי לגוגל, מצאתי את הרחוב הראשי, עברתי לאורכו מעלה מטה ולא הצלחתי לזהות את שם הרחוב הצדדי. לעזרתי בא ידיד שעובד עימי וכאילו הכה בראשי במחבת אמר, רגע, יש את GOOGLE VIEWER. פקחתי זוג עיניים תמהות וחשתי שמסך כבר הוסר מעל מוחי. איך לא חשבתי עליו?
נכון, הצהרתי בגיל, נכון, בוא נחפש. לא עברו מספר דקות והרחוב, כולל שם החנות, זהרו מולי על צג המחשב. מייד יצרתי קשר עם בעל החנות, הזדהיתי והסברתי והמתנתי לתגובתו שלא איחרה לבוא. כמובן שאני זוכר אותך, כתב, הטבעת כאן והיא שמורה רק לך.
הוצאתי אוויר באנחה ארוכה. משוכה אחת עברתי. כעת כיצד תגיע אליי הטבעת? אפשרות אחת היה משלוח מבוטח דרך UPS. המוכר החביב בירר עלות המשלוח שהייתה כמעט מחצית עלות הטבעת. מייד ביטלתי אפשרות זו. אין לך פה חברים שמגיעים לישראל שיכולים להביא לך? חבל שתשלמי כה הרבה או שתלך לאיבוד בדרך, השתתף בלבטי האדם בצידו השני של האוקיינוס. צודק, כתבתי לו, אבדוק.
בזמן שהותי שם, נפגשתי עם אדם שסיפר שבכוונתו לעלות ארצה בקרוב. כתבתי לו והוא הסכים. העברתי לו הכתובת והפרטים. חלפו שבועות וכל פעם הסביר שאין לו רכב, שיסע שבוע לאחר-מכן וכו'. חלפו חודשים ואז התקשר לומר שדחה נסיעתו לישראל.
לפני כחודשיים, כניסיון אחרון, פניתי לחברתה של בת הדודה בה פגשתי שם. אישה נחמדה מאוד שאירחה את הבמאי של הסרט ואותי ליום אחד והחלטתי לכתוב לה. זכרתי שיש לה בת בארץ שהיא אמורה לבקר באוקטובר. הסברתי מראש שאם אני מקשה עליה אבין ולא אכעס. להפתעתי המושלמת, הסכימה לעשות מחווה זו עבורי. לפני שבועיים, חצי שנה אחרי, הגיעה ארצה עם הטבעת. כן, היא אצלי, מדהימה יותר משזכרתיה.
