אומרים שהאנגלית של נתניהו מצויינת ונאומיו באנגלית מעולים והם הדבר שהוא יודע הכי טוב לעשות ואוהב לעשות. אולי. אבל לצערי האנגלית שלי לא מספיק טובה על-מנת ליהנות מן הפלא הזה. נאלצתי להסתפק בתרגומים.
אבל הצצתי בסרטוני הנאומים, הבנתי מעט מאוד מן הדברים אבל בהחלט יכולתי לראות שהוא נראה שמח והמאזינים נראים שמחים. והכל נפלא. אז למה אני מודאגת?
מי שבחר בליכוד (לא אני) בוודאי משפשף את עיניו ואת אוזניו. מה זה המהפך הזה?
אהבה מול אובמה – זה דווקא טוב. זה מצויין! ככה נקבל המון כסף. ואנחנו צריכים הרבה כסף לאחר שהתרוקנו כל הקופות כמעט מרוב מעללי מנהיגנו ונבחרינו. לא כולם כמובן. חלק קטן.
ונתניהו מרחף לו בענני סליחה ואהבה והתנצלויות וכל העם רואה ושומע ולא מאמין. זאת אומרת – אני.
הדאגה הראשונה עלתה בי כששמעתי
שהקונסרבטיבים מרוצים מנאומו של נתניהו. למה הם מרוצים בדקתי וגיליתי - נתניהו הבטיח לחזק את הקהילות
הרפורמיות בארץ כמה שיהודי ארצות הברית יכולים להשפיע על ראש ה
ממשלה של מדינת ישראל. שלנו בעצם.
אחר כך התנצל נתניהו על
"פליטת הפה" כלפי הערבים בבחירות. "דברים שאמרתי פגעו בחלק מן האזרחים, לא הייתה לי שום כוונה שכך יהיה. אני רואה עצמי ראש ממשלה של כולם" כך אמר נתניהו והתנצל ושוב הביך. פעם אחת בגלל אותה אמירה, ופעם אחת בגלל ההתנצלות. תמיד זה בשביל לקבל משהו – פעם ראשונה לקבל עוד קולות בוחרים יהודיים ופעם זאת – נחכה ונראה ונגלה.
והדובדבן שבקצפת: מחוות כלפי הפלשתינים!, מחוות זה יפה. באמת.
אם כי אינני מבינה על מה המחוות האלה? על מה מתנות החינם? כי בינתיים מה שאנו חווים בארץ אלו הפיגועים האחרונים אתמול. מישהו סופר? מישהו זוכר?
אבל דבר אחד חשוב באמת השיג נתניהו – הוא הביס את הרצוג, את לבני ועוד כמה ספיחים. נתניהו הוכיח שארצות הברית היא עדיין חברה טובה שלנו ואפילו יותר. הוא הוכיח שאובמה אוהב אותו. גם קרי, כמעט כולם שם בעצם.
וזה חשוב, לא?
