שלושה אוטובוסים מפוארים חיכו מחוץ ל"ווליס" (מרכז התרבות החדש של העיר בורלי הילס). הם הסתירו את השלט שכיסה חצי מחזית הבניין (בנין הדואר הישן ששופץ וייעודו שונה) ועליו דמותו של זובין מהטה בן ה-75. שני ערבי הופעות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בבורלי הילס. גם התזמורת בת 75. לערב הראשון חסמו את הרחוב שבין "ווליס" לבין בניין עירית בורלי הילס, הקימו אוהל ענק וערכו בו ארוחת ערב חגיגית לכבוד הפילהרמונית. בכדי להשתתף, היית צריך לשלם מינימום של אלף דולר לאדם, והכרטיסים החופשיים חולקו בדחילו ורחימו. הנה, חמשת חברי מועצת העיר ובני/בנות זוגם, כבר עשרה אנשים, דבר שפרושו "הפסד" של עשרת אלפי דולרים בפוטנציה. הייתה גם קבלת פנים במחיר סימלי של $500 לאדם, שהוספה כלאחר הדעת, כשהתברר שאולי $1,000 לאדם זה קצת הרבה, גם לשועי העיר בורלי הילס, ונותרו מקומות ריקים באולם. כסף גדול מאוד זרם שם בערב הראשון, ערב ההתרמה השנתי ל"ווליס." מהלך אותה ארוחת ערב הייתה צריכה להתקיים חתימה סמלית של הסכם שיתוף פעולה בין מדינת ישראל לבין העיר בורלי הילס, הסכם שנחתם כבר. הערב השני היה לבעלי מנוי עונתי, והתחרות הייתה עצומה. האולם הגדול (ישנם שני אולמות במרכז "ווליס") מכיל 500 מקומות, וכל אחד מהם נמכר חודשים מראש. אנחנו לדוגמה קנינו מנוי לעונה שלמה עבור הערב הזה בלבד, כך שכל אותם הכרטיסים האחרים הם עבורנו בונוס מוחלט. נרצה, נלך. לא נרצה, נוותר. כמאה נגנים וכל הכלים שלהם על במה של אולם לא גדול במיוחד הוא מחזה מרהיב עין. התוכנית פתחה ב"מסע לסוף האלף" של יוסף ברדנשבילי ואחריו וולס של מוריס ראוול, שניהם בהרכב תזמורתי מלא (אפילו נבלים היו שם שנים, מזהב, ואלו הפורטות עליהם מוציאות צלילי גן עדן לעולם). לאחר ההפסקה סימפונית הארואיקה של בטהובן ומיד אחריה הדרן מנישואי פיגרו של מוצרט, שניהם בהרכב של כשמונים נגנים. למעוניינים, לתזמורת "ידידים אמריקנים," גוף שאינו למטרות רווח שמטרתו לאפשר לתזמורת להופיע ברחבי העולם להביא את מסר השלום והבנה תרבותית דרך מוזיקה. בשנת 2013, שנת הכספים האחרונה עליה הארגון דיווח, הידידים גייסו כשמונה מיליוני דולרים והוציאו קרוב לעשרה, אך אל דאגה, עדיין נשארו להם בבנק בסוף אותה שנת כספים קרוב ל-$21 מיליון. לפילהרמונית הישראלית כוח משיכה ענק. הסתכלתי סביבי, קהל אותו לא הכרתי כלל (אלו בעלי מנוי עונתי, ובד"כ רבים מהעיר אותם אני מכיר). רובם ככולם מבוגרים, חלקם אף מבוגרים מאד. אנשים שודאי זוכרים את עצם הקמת מדינת ישראל המודרנית ואף את נס מלחמת ששת הימים. עבור קהל זה, מדינת ישראל היא זו שהעזה להרים ראש ולהכריז, קבל עולם, "אנחנו פה." היה זה בשנת 1948. בשישה ימים בשנת 1967, למרות שכל צבאות ערב היו נחושים ל"זרוק את היהודים לים," יצאנו כשידינו על העליונה, וישראל נחרטה בזכרון הקולקטיבי של היהודים כגיבור מהסרטים, סופר-מן, והם היו - ונשארו - כה גאים ביהדותם ובעצם קיומם. עברו העשורים. אותם יהודים התבגרו, חלקם המכריע הזדקן, אך עבורם מדינת ישראל היא דבר קסום, דבר של פלא, זכרון שהשתמר ולא כלה כוחו. זיק שבלב, אור תמיד. הם אלו שבאו להריע ולקבל את פני התזמורת הפילהרמונית של ישראל.

באותו הבוקר בדיוק, הזכיר לי אחד מראשי הקהילה כאן בלוס אנג'לס שגל הטרור השוטף את ישראל ("אינתיפדת הסכינים" או כפי שאני מכנה אותה "אינתיפדת הנוער") הוא באשמתנו, אך ורק בגלל הכיבוש! והפתרון על כן בידינו. גם באותו הבוקר, נאמר לי שירושלמי שגר ברובע היהודי של העיר העתיקה (שם באזור הכבוש-כבוש, אזור מורשת מוסלמית שיש לטהרו מיהודים) קם נגד מה שכתבתי על ישראל של החודשיים האחרונים. "הכל בטוח כאן" כך הוא טוען. "אין כל סכנה," ו"לא חל כל שיבוש בחיים." [אני משוכנע שהוא צודק, שכן הוא אפילו לא דובר עברית. הוא הגיע עם כמה מאות מיליונים בחשבונות הבנק שלו, גר וברשותו צוות משרתים לא יהודי, יש לו נהג צמוד, והחיים אליהם הוא נחשף אינם החיים של כל ישראלי מצוי. זה האחרון יודע בודאות שמשתוללת אינתיפאדה, לא רק בירושלים ומעבר לקו הירוק, כי אם גם בראשון, נתניה, באר שבע ושאר ערים ראשיות ברחבי ישראל פנימה.] כך שבין "בכל אשם הכיבוש" לבין "בואו נטמון ראשנו בחול ונודיע שהכל כאן בסדר," אכן ואכן הייתי זקוק למחול של ראוול, לסימפוניה של בטהובן ולמוזיקה של מוצרט בכדי לצבור כוח מחדש. זקוק לאויר לנשימה, הגעתי לערב בבגדי הטובים ביותר, בכדי להתנער, להתאוורר ובשאיפה להתחדש. נראה שגם אני חיכיתי לנס.

על התזמורת של ראשון סופר (בבית החוזר): ו... ו... איזה אורקסטרה איזה אורקסטרה יפה, המנגנים דברו רוסית אבל זייפו רק בעברית איזה אורקסטרה ראשון לציון מארש. כמובן שלא כך היום, באורקסטרה אחרת, זו הפילהרמונית הישראלית בת ה-75. משך כל הערב התמקדתי בחברי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. חיפשתי קרניים או אותות קין, אך לא מצאתי את אלו כלל ועיקר. אם אלו נגנים ישראלים, ודאי הם אמורים להראות כמו שדים אכזריים. כמו יהודונים עם אפים ארוכים ושיער שחור. אך לא כך היה. שיער ג'ינג'י פה, בלונדיני שם. אנשים תמירים, גאים, מאושרים. כל חתכי הגיל. גברים ונשים כאחד. חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי את השד והשטן. הגעתי עד מהרה למסקנה שאלמלא ידעתי שבאתי לראות ולשמוע את הפילהרמונית הישראלית, למעט זובין מהטה, לא הייתי יכול להגדיר את הפילהרמונית כמורכבת מנגנים ישראלים, דוברי עברית, יהודים. ניסיתי פעם אחר פעם לערער את המסקנה אליה הגעתי (חוסר מאפיין חיצוני של התזמורת כתזמורת ישראלית המורכבת מנגנים ישראלים), אך לא ניתן היה: לא היה מאפיין של הנגנים כולם ככובשים, קולוניאליסטים, עוסקים בהשמדת עם, גונבי אדמות, גוזלי מחצבים, אנשים רעים מאין כמותם, נאצים מודרניים ממש.

במקום להתאכזב, יצאתי מעודד. לא בשל הרמה המקצועית הגבוהה. גם לא בגלל התענוג של מקומות מעולים ותזמורת בעלת שם בינלאומי שהופיעה במיוחד בשבילי ושאר הפטרונים המקומיים. אפילו לא תודות לבטהובן ולמוצרט את יצירותיהם אני מאוד אוהב. יצאתי מעודד שכן בעוד אנו חיים בהווה מסוכן ועתיד לא ידוע, חייבים אנו לזכור מה הביאנו הלום: את האש הנוראה של מלחמת העולם השנייה, את כל מה שקדם לה - מליל הבדולח לדהלגיטימציה ודמוניזציה - את קום המדינה המודרנית והקשיים של העשורים הראשונים. את כל אותן המלחמות להשמידנו, ואת ההבטחה, "ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה." יצאתי מעודד שכן אני משוכנע יותר מתמיד שחייבים אנו להתמיד, לשאת פנינו קדימה, ולא להרים ידיים. יהדות ארה"ב התנתקה מישראל ועושה כל יכולתה נגדנו. בישראל דברים רבים הדורשים תיקון יסודי, ובהם אלימות, שחיתות, רוע לב וחוסר אכפתיות כלפי הזולת. אך זוהי ישראל שלנו, ישראל עבורה נלחמנו, ישראל שהייתה וכמעט לא היתה.

לא היה זה הקונצרט, גם לא ההדרן, כי אם הפתיח שנחרט בליבי. אחרי שנכנסו הנגנים והתיישבו במקומותיהם, נכנס בצעד בטוח זובין מהטה, ופה ושם קמו אנשים לכבודו. הוא הניף את שרביט המנצחים, ובמחי יד התזמורת פרצה בנגינת ההמנון האמריקני. כולנו כאחד קמנו, ים של אנשים המלחך בחוף התזמורת. שם, מעבר, בצד השני, געשו המים. קבוצה קבוצה - כלי מיתר, כלי נשיפה, וכו' - היו בפעילות, אחד מתנגש בשני, זה מתאחד עם זה ומתגבר. עולים ויורדים, ממש כמו מלאכת אהבה מושלמת. מהתו האחרון של ההמנון האמריקני, שרביטו של מהטה מחק את הלוח כולו במחי יד והתחיל מיד מחדש, הפעם בנגינת כינור המרטיט את מיתרי הלב - ההמנון הישראלי, שלי, התקווה. דגל ישראל מואר בפינת האולם הימנית. דגל ארה"ב מואר בפינת האולם השמאלית. אנחנו, הקהל המקומי מחד-גיסא, ומאה נגני התזמורת מאידך-גיסא, נהיינו לאחד, תומכי ישראל ועצם מהותה. הייתה זו הפתיחה של שני ההמנונים שלא תפרד ממני מעתה ועד עולם. תזכורת לעצם המהות, לערכים ולזכרון. חייבים לדעת את ההיסטוריה, שלא נטעה ועוד נחזור עליה. חייבים לדעת עובדות, כך שנוכל להתעמת עם ידע וביטחון. ויותר מכל, צריך לזכור את צדקת הדרך. לא ברדנשבילי, ראוול, בטהובן או מוצרט אחראים היו לכך, כי אם הפתיחה של שני ההמנונים, זה אחר זה, זה לצד זה, זה עם זה. כשיצאנו, חיכו שלושה אוטובוסים מפוארים לקחת את מאה הנגנים חזרה לבתי המלון. כחומה בצורה הם הגנו על מתחם החזית של מרכז התרבות "ווליס" בעיר בוורלי הילס. הם להמשך דרכם וחזרה הביתה, לארץ ישראל. אנחנו המשכנו דרך קצרה ביותר, שכן כאן ביתנו. בדרכנו הביתה היינו גאים בעצם קיומנו, והבטחנו להמשיך לעשות כל הנדרש להגן על מתנה זו שניתנה לנו, מדינה בין הירדן לים ובה אנשים כה הרבה.