כל מבקר בתערוכה, יתרגש למראה מיטב אמני האוונגרד הרוסי של תחילת המאה העשרים, אלה שנוכחותם מצויה עד היום בשפע הסגנונות של אמנים רבים בעולם כולו. טביעת אצבעותיהם הייתה אז כה דרמטית ומהפכנית, וקבעה את המהפכה המופשטת במאה שעברה, עד כי עד לאורך כל המאה נראים עקבותיה ביצירות האמנים הנודעים ביותר. לדוגמה: כל ציור הפופארט האמריקני הוא נכדו של ציור הפוסטרים הסובייטים שהפכו כבר לנכס צאן ברזל. והמקור ממש מדהים בעוצמת כוחו שמרשים את הצופה וכובש אותו. כשהתחלתי לעבוד כעיתונאית ב"העולם הזה", הבנתי חיש קל עד היכן מגיעה השפעת צילום או צילומים המלווים את כתיבתי. לא רק את הטריקים של הצלמים למדתי מציון הצלם - אלא בעיקר עד כמה השילוב של המילים בעלות העומק עם הצילומים בזוויות המיוחדות שהוא בחר, היו למורי דרך עבורי. כך נהגתי במעריב, שם הנהגתי את הוספת צילום של עבודת האמן עליו כתבתי ביקורת, דבר שלא היה מקובל עד אז שם. כך נקט המוזאון לאמנות יהודית בניו-יורק, כאשר הקדיש באביב 2015 את התערוכה המרכזית שלו "מהפכת העין" - השפעת הטלוויזיה על התפתחות האמנות המודרנית. תערוכה עליה כתבתי בחודש יוני האחרון לאחר ביקורי שם.

כעת, מתמקד המוזאון בתצוגת צילומים, סרטים וכרזות של סרטים, אותם יצרו אמנים מופלאים בתחום הצילום הרוסי, חלקם הגדול יהודים. בין המוצגים - כאלה שלא נראו מעולם, ויתרם - כה ידועים שהפכו זה מכבר לאבני דרך בתולדות האמנות, ולכן הפגישה עימם הייתה כה מרגשת.

לפני מאה שנים הייתה אירופה נתונה במהלך המלחמה הגדולה. האימפריות הגדולות קרסו. המהפכה הסובייטית התרחשה, ובמקביל פרחו הזרמים האוונגרדים באמנות, שהפכו למובילים בעולם. השלטון הסובייטי, לא קלט תחילה עד כמה רבה עוצמתה של המהפכה האמנותית, ואיפשר לה להתפתח. רק בהמשך, בשנות השלושים, כשהדיקטטורה של סטאלין הפכה טוטליטרית, הושם קץ לחרות האמנותית שמיקמה כבר את רוסיה כמובילה בתחום. כשם שהיטלר בשנים אלו ציווה לשרוף ולהשמיד את כל הציורים של ה"אמנות המנוונת" כפי שהוא קרא לה, ואף טרח להציגה טרם השמדתה בתערוכה אחת גדולה כדי להמחיש את סלידתו מהאמנים האוסטרים והגרמנים האכספרסיוניסים, כך סטאלין השליך לכלא או ציווה להרוג את כל האמנים שלא שינו את סגנונם לזה שהמישטר חפץ בו - הזרם שכונה "ריאליזם סוציאליסטי". הכוונה הייתה לריאליזם כפי שמישטר רצה שייראה, לא באמת, אלא אוטופי.

אך עד 1932, (בה החל הדיקטטור לערוך סדר בחופש האמנותי, כשסגר התאגדויות אמנים, והחליט ע"י שימוש בקומיסרי תרבות להכתיב את הנושאים ליצירות), הייתה פריחה נדירה באמנות הרוסית. בנוסף למופשט הגאומטרי והאוונגרד הרוסי, גם לפוטוריזם האיטלקי היה חלק בהשפעה על התפתחות הצילום, כשהמוטו של הכיוון היה לתאר הכל בצורה פשוטה, שכל פועל יבין אותה. בהמשך, פנו הצלמים הנודעים ברובם לצילום עיתונאי, בהנציחם מצעדים, אישים ואירועים היסטוריים תוך מתן הדגש לכוח של המעצמה הרוסית. ארץ שהפכה ממדינה מתפתחת, לראשונה שהגיעה לירח, ולכזו שמטפחת את המדע וההישגיות בספורט, בלי קשר לעוני והרעב של ההמונים.

הכוכב הבוהק בין יתר האמנים המבריקים בתערוכה בג'ואיש מיוזיאום הוא אלכסנדר רודצ'נקו (1891-1956). הצלם, הצייר, הגרפיקאי, צייר הפוסטרים, בן לעובד אביזרים בתיאטרון, שלמד אמנות בביה"ס "קאזאן", שם גם פגש את אשתו לעתיד, האמנית ווארווארה סטפנובה. יחד עימה יצר בהמשך חלק מיצירותיו הנודעות. ב-1915 עבר מפטרבורג למוסקבה, שם למד אמנות בביה"ס סטרוגנוב לאומנויות- Applied Arts. הוא היה ממיסדי קבוצת אמני הקונסטרוקטיביסטים, והיה לפרופסור במכון הגבוה ביותר לטכנולוגיה. בשנות העשרים, שיתף פעולה עם ולדימיר מאייקובסקי בעיצוב המגזין האוונגרדי LEF.

ב-1923 החל את נסיונותיו הראשונים בצילום, וחיש קל פיתח את השיטה שהייתה לשפתו האישית - בחירת זוויות צילום לא שגרתיות מרתקות. מלבד השימוש בזוויות קיצוניות, פריימים רחבים, ובפוטומונטאז'. הוא עיצב במקביל פוסטרים לסרטים שאותם הציג בתערוכות שייוחדו לנושא במשך כמה שנים ברצף. מ-1927 עד 1930 הוא עבד כסינמטוגרף בסרטים, ומעצב תפאורה להצגות. הצטרפותו לתנועת האוונגרד "אוקטובר" גרמה לכך, שעקב המערכה של המשטר כנגד הפורמליזם האמנותי - הוא הודח ב-1931 מ"אוקטובר".

בשנות השלושים, על-מנת לשרוד כאמן חרף הכפייה של סגנון הריאליזם הסוציאליסטי, הוא החל להתמקד בנופים תעשייתיים, צילומי ספורט מרהיבים במקוריות גישתו, ובצילומי מצעדים. כמי שביקרה ברוסיה, חובתי לציין את העוצמה והגודל של כל הבניינים, השדרות הענקיות והרחבות, במיוחד בסן פטרבורג, אותה תכנן ובנה פיוטר הגדול לפני יותר מ 300 שנה, ובכלל, כל דבר ברוסיה מדגים גודל ועוצמה. כך גם הצילומים והפוסטרים והסרטים שנעשו אז בשנות השלושים עד החמישים, וכוונו כולם להאדיר את כוחה של רוסיה בעזרת התעמולה האמנותית הם מרשימים עד היום, ומוכיחים את גדולת האמנים הרוסיים-הסובייטים של שנות העשרים והשלושים, חרף המסרים הפוליטיים.

מלבד רודצ'נקו, מרהיבים צילומי כל האמנים האחרים, כמו למשל ארקדי שייחט שצילומו את בית הקפה מזכיר ממש את ציורי רמברנדט באור החודר מהחלון ושוטף את בית הקפה מחלון אחד, וצילומו של זוג קשיש ועני מדליק ב 1925 בפעם הראשונה נורת חשמל ע"ש לנין מרשים ביותר; מקס פנסון, שאין סוף ליצירתיות המופלאה שלו, בוריס איגנאטוביץ', אל ליזיצקי הגרפיקאי והצלם, גרגורי פטרוזוב שבצילומו הקריקטוריסטי שילב את צילום דיוקנו של רודצ'נקו על גבי צילום עורפו. או בצילום דיוקנו המופלא של מלח אסייאתי מ 1935-8. אלה רק כמה מהשמות שכולם מדהימים בצילומיהם.

הפוסטרים המרגשים ביותר הם אלו שנעשו עבור הסרט "אנית הקרב פוטיומקין" של סרגי אייזנשטיין: של אנטון לאווינסקי וכן של גרגורי וולאדימיר שטרנברג. כך גם סרט המדע הבידיוני "אאליטה - מלכת מרס" מ-1924, ממנו נראים צילומי סטילס מרשימים ביותר שעשה יעקב פרוטזנוב, וצילומו של אנטולי בלסקי בכרזה לסרט "חמש דקות". כמו-כן מרגשים במיוחד צילומי דיוקנאות כמו זה של רודצ'נקו שצילם ב 1924 את המחזאי מאייקובסקי בדיוקן מהמרשימים שנראו, או צילומו של מוישה נאפלבאום מ1924 את המשוררת אנה אחמאטובה.

אין סוף לצילומים הנפלאים שמוצגים כעת במוזאון היהודי לאמנות, והקטלוג של התערוכה מהווה נכס חשוב באוסף ספרי האמנות של כל חובב אמנות וצילום.

מומלץ ביותר לבקר בתערוכה במוזאון שבשדרה החמישית פינת רחוב 92 בניו-יורק.