מה שכה מפליא בהצגה שכביכול זרה לנו, בגלל השפה, העושר הצורני ושפת הגוף הכה מיוחדת, הוא שלמרות כל האיפיונים, כמו התלבושות המסורתיות ממאות שעברו, התסרוקות הכה מיוחדות וכל היתר הכה-סיני, הרי איזכורם של המקומות כמו הטאוור של לונדון והגיבורים של שייקספיר, וכמו מאבק המשפחות יורק ולנקסטר על כס המלכות - הנטועים עמוק בהיסטוריה האנגלית, כולם
מתמזגים לחלוטין לישות הומוגנית אחת בביצוע הסיני המרהיב.
אם היינו נוסעים ללונדון או לניו-יורק כדי לראות תיאטרון משובח, מה שבשנים האחרונות אין כבר צורך בו, הודות לתיאטרון המשובח שצמח על בימותינו עם דור חדש ומקצועי יותר שתענוג לחזות בו, הרי באו שחקני התיאטרון הלאומי של בייג'ין והראו לנו תיאטרון מרהיב ומהפנט מהו. ואין צורך לסגוד רק לבריטים ולאמריקנים. סין היא מעצמת תיאטרון כבירה, כמו בתחומים אחרים בהם כבשה כבר את העולם...
דרך רצופת דמים
ריצ'רד השלישי, המלך שמקום קבורתו לא היה ידוע עד לאחרונה, אך שלד גופתו התגלה בעיר קטנה בשנה האחרונה, וזוהה בבדיקה גנטית שאכן זה הוא - ריצ'רד זה, שהיה סמל לתאוות השלטון שכדי לממשה עבר גיבור המחזה דרך רצופת דמים וחיסול בהרג של כל בני משפחת המלוכה שהיו יכולים להפריע לו לזכות בכתר - הופך בהפקה הסינית לפתיין המקסים את כל שומעיו במתק לשונו ובתככנותו המופלגה. עיוות גופו לא נראה כאן אלא ברגעים מועטים בהם הוא מגלה את סתרי לבו לקהל. בשאר הזמן, הוא מלא קסם, הוד והדר, והשחקן הממלא את תפקיד ריצ'רד -
ז'אנג דוגיו, כובש את הבמה כמו היה זה תפקיד במחזה לשחקן יחיד. הוא ואין בלתו. אך למעשה, כל יתר השחקנים, שמדהימים בתלבושותיהם בתפקידים השונים, הם פנינים אחד אחד/ת. שיאו של המחזה הוא במונולוג הידוע במשפט: "סוס, הו סוס, כל ממלכתי בעבור סוס". זהו קטע שלא יישכח, ומדגים את רוממותו ונדירותו של שחקן כה מופלא זה.
שלושת הרוחות/המכשפות או הנביאות המרשימות במיוחד, מזכירות מאוד את שלושת המכשפות מ"מקבת" של שייקספיר; שם ואף כאן, הן מנבאות לגיבור את עתידו, מה שמהווה מעין תמריץ ועידוד להגשים את חלומו למלוך, גם אם הדרך תהיה טבולה בדם. למעשה, כמו בטרגדיה יוונית, מעשי הרצח אינם נראים באופן ליטרלי. הם מרומזים, כשכל "מת" מכוסה בבד שחור וצועד מחוץ לבמה לאחר הירצחו.
גישת הבימאי הגאוני
ואנג קסיאינג יוצרת מחזה מיוחד ושונה מהמקור האנגלי באיכות המכלול התיאטרלי שלו הכוללת: קרבות קונג פו, אקרובטיקה, קטעי שירה בקול נשי גבוה במיוחד כמו באופרה הסינית שהם התוספים למשחק הכה משובח, הנעשה עם הדגשים על אמירת הטקסט לא כדקלום אלא כחלק טבעי מהמשחק העשיר; ונאמרים בהדגשתו, כך שלא מאבדים אף טיפה הימנו. מה שאצלנו עדיין זקוק לשיפור בתיאטרון העברי, בו בולעים השחקנים את המילים במהירות, והקהל מאבד את המסר ואת המשמעות שבטקסט.
המוסיקאי והמלחין
וואנג ג'יהנן שליווה בעצמו את ההצגה עם אוסף גדול של תופים, מצילתיים ועוד כלים - זכה בתום ההצגה לשפע מחיאות כפיים יותר מכל הלהקה הנהדרת הזו. לכל מי שצפה בסרטים הסיניים המצוינים שהוקרנו בישראל במיוחד בערוץ הלווין - השפה הסינית אינה צורמת לאזנו, וכל הצלילים - המוזיקה הכה משמעותית, הדיבור והתפאורה האותנטית עם סממני הפאר המלכותיים - כולם יחד העמידו הפקה שחבל שאינה ממשיכה להופיע כאן והציגה רק שתי הצגות בלבד.
זהו בית ספר לתיאטרון לכל השחקנים והיוצרים במחוזותינו. ולנו - לא נותר אלא לקנא בסינים שזכו לתיאטרון כה משובח ומופלא.
חוויה של פעם בחיים.
