א. ישראל הפנימה ברמה הקונספטואלית את נוכחות
דאעש באזור ואת האיום הנשקף ממנו,
אבל רחוקה מלמצות תובנה זו ולהפכה לאסטרטגיית התמודדות. באירועי השבוע האחרון בארץ, ניכרים שניים או שלושה מהלכים בולטים שיש להם זיקה לאיום הדאעשי, אבל זו אינה אסטרטגיה, זו טיפה בים.
ב. את המציאות הישראלית מול דאעש, ניתן לדמיין למחלת עור קשה ומדבקת, שפצע גדול ומוגלתי שלה נמצא
במרחב הסורי-עירקי, מצפון מזרח לה. תחילתה של מורסה נוספת נכרת באזור התחתון של הגוף,
בסיני, ומורסה שלישית, בינתיים קטנה יותר, מתפתחת באזור הבטן -
איו"ש והמשולש. בכל שלוש הגזרות פועלת ישראל באותו אופן: "חשדהו וחכהו"; כלומר: ישראל מבינה היטב שמדובר באיום חמור, אולם מפני שהיא אינה יכולה להתמודד עם המורסה הגדולה, היא מחכה שכוחות רפואיים גדולים יותר יעשו עבורה את העבודה. מאידך-גיסא, היא נוהגת באותו אופן גם מול המורסות הקטנות יותר, שבהן איש לא יעשה בשבילה את העבודה
וזאת כבר תחילתו של מחדל.
ג. התהליכים באזור מהירים מאוד ונזילים. די באירוע משמעותי אחד בכדי להסיט את מפת ההתפתחויות מכיוון אחד למשנהו ומעוצמה נמוכה לעוצמה גבוהה. בחזית הצפון מתנהלת כיום מלחמה שמשולבים בה כוחות רבים ושונים שלהם גם אינטרסים רבים ושונים. מבחינת ישראל, כל הכוחות למעט שניים או שלושה הינם עוינים: אירן, חיזבאללה, דאעש, סוריה, ג'בהת נוסרה אל-קאעידה ועוד. המורדים באסד, עויינים קצת פחות. להם, בתנאים מסוימים עשוי להיות אינטרס משותף עם ישראל גם כיום ובוודאי בעתיד הלא רחוק. הדרוזים, הנוצרים והכורדים, אינם עויינים ולהם אינטרס משותף מובהק וקבוע עם ישראל - כולם מאוימים על-ידי אויביה של ישראל; הבעיה היא ברמת הסמך המפוקפקת ששידרה בעבר ישראל לבעלי ברית פוטנציאליים במקרים רבים מדי. לרוסיה אינטרסים בסוריה, אבל הם אינם גובלים בישראל. הלחימה של רוסיה בחלק מהארגונים העויינים לישראל ובדאעש, ככל שהיא נלחמת בארגון זה, משרתת את ישראל ודומה שמסגרת ההבנות שהושגה בין נתניהו לפוטין מספקת בשלב זה.
ד. ישראל חייבת להערך ללא דיחוי ליום הבא. יום זה עשוי להיות מחר, בעוד חודש אבל גם בעוד שנה. כל התייצבות פוליטית באזור ולו זמנית, תביא למיתאר גבולות ואזורי השפעה חדש ומיתאר זה חייב לשקף את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. עוצמת האלימות הפוטנציאלית הכלואה במרחב הסורי, בין היתר מול גבול רמת הגולן, גדולה מאוד. מרחב הספיגה הישראלית באזור זה מצומצם מאוד. לפיכך, ישראל חייבת לפעול ליצירת אזור מפורז מכוחות לוחמים ומנשק כבד, שיהווה חיץ ביטחוני בין הגבול המזרחי של רמת הגולן ("הקו הסגול") לבין הממשל שינהל את האזור שממזרח לחיץ. אזור חיץ אין פרושו בהכרח ריבונות, אבל פרושו בהכרח צימצום מירבי של האיום הפוטנציאלי ממנו על צפון ישראל
1.
ה. לאור ניצני השפעות דאעש על חלק מערביי ישראל בצפון ובמשולש, אזור חיץ כנ"ל הולך ונעשה דחוף.
ו. המורסה שבתוך סיני, ככל הנראה הולכת ומגדילה את כושרה ועוצמתה ומכאן גם את רמת האיום שלה על דרום ישראל. נראה שמצרים מתקשה להתמודד עם מורסה זו, שכולה מצויה ומתפתחת בשיטחה. מורסה זו משתפת פעולה עם חמאס בעזה ולמרות כשאין חיבה גדולה בין הצדדים, היותה של ישראל (ולהבדיל, גם מצרים) יריב משותף, מחדדת את סכנתה.
ז. אינני יודע מה בדיוק מהות שיתוף-הפעולה הישראלי-מצרי מול מובלעת דאעש בסיני, אבל ככל שהדברים מצטיירים מדיווחי התקשורת, התוצאות אינן טובות מדי...
ח. בכדי שלא תמצא עצמה ישראל מול ריכוזי עוצמה של דאעש מכל עבריה, עליה לחתור להבנה והסכמה עם מצרים, על תוכנית משותפת לניכוש מלא של עשבים שוטים אלה, גם אם פירוש הדבר הוא גירוש חלק מאזרחי מצרים (שבטים בדואים) הפעילים בדאעש, למרחב אחר, כמו ללוב למשל; וכמו-כן הרס התשתיות בסיני. אין לבזבז זמן וצריך אף להערך למציאות שבה פעולה התקפית של "סניף דאעש" בסיני נגד ישראל, תוביל לתגובה ישראלית מסיבית נגדו. אפשרות זו כחלופה לשת"פ עם מצרים לשם טיפול באיום, חייבת להיות על השולחן וידועה למצרים.
ט. מורסה הדאעשית השלישית מתפתחת בין ערביי ישראל ובאיו"ש, בעיקר בשני אזורים: מרחב חברון ובסביבות "המשולש" והערים הפלשתיניות שמולו ג'נין וטול-כרם. לנוכח גל הטרור האחרון, נראה שהרשות אינה רוצה, אינה יכולה או שני הדברים גם יחד, למלא את חובתה למנוע טרור בתחומי אזור A, בעוד האחריות הביטחונית באזורי B נמצאת ממילא בידי ישראל. אין ספק שהתגובה הישראלית הממותנת מדי כנגד גל הטרור האחרון, לצד התפשטות "רוח דאעש" ברחוב הפלשתיני בשילוב עם הישגיו האחרונים של הארגון, מבשרים (רעות?) צרות.
אנו רואים זחילה מתמדת בהיקף האירועים ובחומרתם וגידול בהיקף הנפגעים הישראלים 2. חייבים לעצור מגמה זו, עכשיו ובעוצמה. המצב הנזיל מסוכן, מפני שאין מי שיודע באמת להעריך מתי ובאיזו עוצמה יתפרץ הגל הבא, שירכב גם על חולשת הדעת ורפיון הטיפול בגל הנוכחי.
י. שיח ההסדרים הפוליטיים שעדיין רווח במקומותינו במציאות שבה "רוח דאעש" שולטת באירועים, הוא להג טפל. לאיסלאם אין ויכוחים פוליטיים עם אירופה ובכל זאת מתרחשים בה אירועים אלימים שסיבותיהם ומטרותיהם שונות בתכלית מנסיבות הסכסוך שלנו. בהר חברון, שבו רכוז גדול של איסלאם קיצוני, חמאס הוא הרוח החיה, אולם רוח זו ממונפת ע"י דימויי דע"ש וחולשת הדעת בישראל. אין לישראל מרחב ספיגה שיאפשר לה להיות "אירופה ב' " במזרח התיכון. צודק ראש הממשלה באבחנה שאין הבדל מהותי בין חמאס לדאעש והתופעה של מעבר לוחמי חמאס לדאעש3 ההולכת ומתגברת, רק מחזקת הערכה זו.
יא. ערביי ישראל עצמם הופכים יותר ויותר לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון ויש לעצור גם מגמה זו, לפני אובדן שליטה.
המנהיגות הפוליטית הערבית מסתמנת יותר ויותר כמשת"פית עם אויבי ישראל, בין אם על-ידי התקרבות לגישה הקיצונית של חמאס ובין אם באמצעות צעדים המכוונים להכניע את ישראל לרצונה של הרשות, שכיום הנה חלק ממערך הטרור המתחדש.
יב. לאחרונה הופעלו מספר צעדים שמהם נמנענו בטעות במשך תקופה ארוכה ובהם: הריסת בתים, פגיעה קשה במפגעים, הצרת צעדי תושבים באזורים המתגלים כמוקדי טרור פעילים, הוצאת התנועה האיסלאמית הצפונית מחוץ לחוק ועוד. אלה צעדים נכונים ויש להוסיף עליהם נוספים. בין היתר יש לשלול את אזרחותם של ערבים ישראלים שעוברים את הגבול במטרה להצטרף לפעילות דאעש ולא לאפשר חזרתם לישראל. מי שרוצה להימנות על אויבי ישראל, אין מקומו כאן וכך גם לגבי התומכים בו. חייבים למנוע בניה מחדש של מבנים שנהרסו
בגלל פעילות טרור. יש לגרש לעזה או לסוריה פעילי דאעש או חמאס מוכחים. חייבים להגיב בחידוש בניה בגושי התיישבות על כל פגיעה בתושבי איו"ש שהם אזרחים ישראלים. יש לסלק מן הכנסת לצמיתות מסיתים ומי שמנצלים לרעה את חסינותם לליבוי יצרים ולפגיעה באינטרסים ישראלים, יש לטפל ביד קשה בהסתה ברשתות החברתיות ויש להגביר השימוש בסנקציות כלכליות ומינהליות. כמו-כן, יש לבצע תיקונים בחוק שיקלו ויזרזו שימוש במהלכי-התגוננות אלה ואחרים.
יג. לצד החמרה והחרפה של הצעדים נגד פגיעה במדינה ובאזרחיה, יש לפעול לתיקון עוולות חברתיות וכלכליות במגזר הערבי. אני אומר זאת (גורס כך?) אף שבטוח אני שחלק מהטיעונים בעניין זה הם תרוצים נטו. עדיין יש חשיבות גם למעשה וגם למראית העין שלו במקום שהצדק מחייב זאת. אולם,
התיקון חייב להתבסס על עקרון ההדדיות - זכויות וחובות הולכים יחד. לא רק המדינה חייבת לאזרחים הערבים, גם הם חייבים למדינה ואין לפתור אותם מהתחייבויות אלה, כשם שאין לפתור מהן מגזרים אחרים.