עוד לא עבר ראש השנה, והשנה האזרחית החדשה בפתח, אבל לוחות המודעות בעיר כבר מספרים לנו מה עבר עלינו השנה. ילדי גן זה מודים לגננת הכי מקסימה בעולם, וילדי כיתה ד' מודים למורה הכי טובה בעולם. לי, כמתבונן מהצד, זה נראה כמו תחרות סמויה. למי מועילים הפרסומים הללו? האם זה אמור לתרום להרמת אחוזי ההרשמה לבית ספר זה או אחר? והכי חשוב, מי משלם על כל המודעות הללו? ובמקביל, כשאני רואה פרסומים על גבי עמוד שלם בעיתון, של ועד הורים כזה או אחר מפרגן ומשבח את המנהלים הסגנים ושאר תפקידים, אני שואל את עצמי מי בדיוק משלם על זה? למה לאותו בעל תפקיד, חשוב שבסוף השנה יכתבו עליו מילים טובות, בעוד שלכולנו ברור שאלו הבעות תודה מוזמנות? המפורגן לא מופתע והמפרגן לא מפתיע. זה מזכיר לי מקרה ישן.
באחד מהכנסות ספר התורה שעשו לכבוד סבא שלי (הוא עצמו נעדר מהטקס כי זה לא דיבר אליו), ביקשו ממני להנחות את הערב. דרשן פוליטיקאי אחד הגיע לטקס. שמו לא הופיע אצלי כמי שאמור לנאום, אך זה לא מנע ממנו לפנות אליי בבקשה לעלות לבמה. בעדינות דחיתי אותו. במשך הערב פנו אליי כמה וכמה שליחים מטעמו, שרצו לדעת מתי הוא אמור לדבר. והוא לא אמור לדבר. גם אותם דחיתי בעדינות. מיודעינו לא ויתר. אני מקווה שאת אותה עיקשות הוא הפגין, כשרצו לקצץ בתקציב התורני בעיר או לשלוח עוד מורה לביתו.
רחוק מהבמה
בין לבין כשאני לא נכחתי במקום, הופתעתי לשמוע את אחת ה"שלוחים" שלו, אוחז במיקרופון ומבקש ממנו לעלות לבמה. הפוליטיקאי דרשן הביע הפתעה. כמו אותם זוכים בפרסים שונים שמגיעים בחליפות לקבל פרס, והם טורחים להראות עצמם כאילו לא ידעו על כך. הוא גם עמד משום מה רחוק מהבמה, כך שלקח לו זמן להגיע לבמה. עלה, כחכח ופתח "לא הכנתי כלום, ולא ידעתי שאני צריך לנאום, אבל לחצו עליי ואעשה זאת לכבוד התורם". בקיצור, אדם נולד שחקן אמרו את זה מזמן.
השבוע הסתיימו הקייטנות העירוניות, וההורים צריכים למצוא לעצמם אלטרנטיבות. מקייטנה לקייטנה ומדחי לבכי. אגב קייטנות, סיפרו לי שבאחת הקייטנות בעיר, נתבקשו ילדי הקייטנה להגיע עם חולצות של הקייטנה. המקום סודר ונוקה, והילדים הושבו אחר כבוד סביב השולחנות עם צבעי גואש. הסיבה למחזה הנפלא הזה הייתה פשוטה. ראש העיר בא לבקר בגן. הגננות התרגשו, הילדים ציירו, והמקום הבריק. הלך ראש העיר, הלכו הצלמים וצבעי הגואש הוכנסו בחזרה לארונות. המקום חזר להיות כמו שהוא היה בדרך כלל. קצת פחות נקי ומסודר. אולי כדאי שראש העיר יבקר שם יותר.
בסרט סאלח שבתי ישנה סצינה ידועה. שבתי נשלח לנטוע יער, לכבוד תורם מסוים. השולחן מוכן, השתילים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, והשלט הוצב. מגיע התורם מוחאים כפיים והעץ ניטע. הולך התורם והשלט מוסר. מציבים שלט אחר לכבוד תורם אחר. שבתי מוחה ומתחיל לעקור את העצים, כדי לשתול אותם מחדש לכבוד אותו תורם. סלאח שבתי חי וקיים ואפילו בועט חזק.
ואגב קייטנות, שוחחה איתי נערה אחת שהתמודדה למשרת סייעת בקייטנות. עברה בחינות וראיונות בהצלחה אך לא התקבלה. לדבריה הייתה עדיפות לקבל לקייטנות את ילדי עובדי מפעלי כי"ל. "למה? הם יותר שווים מאיתנו"? היא שאלה אותי. מצד אחד אם זה נכון היא צודקת. אבל מצד שני, לאור השביתה הארוכה שהמפעלים חוו, אולי היה צורך להשלים הכנסה ולכן העדיפו ילדי עובדים של המפעלים? אין דבר יותר מרנין, מלראות נער שלוקח על עצמו לשלם את חשבון החשמל של הבית.
