האיום האמיתי הנשקף לעולם מהאיסלאם איננו הטרור, אלא רעיונות ההתפשטות וההשתלטות הפיסית על "הכופרים" בכדי לשעבדם לאיסלאם; רעיונות שאובים במקורם מהקוראן. הקבוצות הקיצוניות באיסלאם תמכו תמיד ברעיונות אלה והבליטו אותם, אולם היוו בתקופות מסוימות קבוצות מיעוט עם השפעה מעשית מוגבלת. בשלוש מאות השנים האחרונות, לערך, היה המערב "שליט העולם" ויחסי העוצמה בינו לבין העולם המוסלמי, מנעו מהאחרון קריאת תיגר ממשית עליו. מרבית המאה ה-20 התאפיינה בנסיון ערבי ומוסלמי להשתלב בעולם המשתנה והמתחדש בהשראת התרבות המערבית וההתפתחות הטכנולוגית והמדעית פרי הרנסנס באירופה. ההתעוררות הלאומית של "אביב העמים" והנסיגה של האימפריאליזם והקולוניאליזם שבאו בהשראתה ובהשפעת שינויי מאזן הכוחות העולמי עם עלייתן על הבמה של ארה"ב ובריה"מ כמעצמות-על, הולידו נסיונות לעצב מחדש מציאות עולמית ופוליטית מושתתת על "מדינות לאום". אותם גורמים שיזמו את מדינות הלאום במרחב המזרח-תיכוני ואף מעבר לו - בריטניה וצרפת בראש וראשונה - הגדירו בצורה שטחית ורשלנית מדינות-לאום, שלמעשה לא היה להן בסיס לאומי, למעט במקרים חריגים דוגמת מצרים. הסכמי סייקס-פיקו שעיצבו את דמות המזרח התיכון, נבעו מאינטרסים בריטיים וצרפתיים פרטניים ומהסכמים על חלוקת השפעה ואינטרסים ולא מצרכים אמיתיים של המסגרות הטריטוריאליות החדשות ותושביהן. "תפירה רשלנית" זו החלה להתמוטט מרגע שהתברר שרעיון המבנה המדינתי אינו מחולל את התוצאות הרצויות לאזרחים ואינו מייצר שוויון לאומי ובינלאומי. העולם המוסלמי נותר מאחור התערערות נוספת התחוללה כאשר רעיון המדינה עצמו החל מתנדנד בהשפעת הפוסט-מודרנה על ביטוייה השונים: גלובליזציה, תקשורת פורצת גבולות, השתלטות הקורפורציה הבינלאומית על הכלכלה העולמית והעדר איזון ושוויון במערכת הבינלאומית. האו"ם והארגונים המסונפים אליו הפך לפיקציה, הכוח הצבאי והכלכלי וההשפעה התרבותית העולמית, נותרו בידי המערב. המדינות המוסלמיות, במיוחד אלו של המזרח התיכון, צפון-אפריקה והקווקז, שאמנם השתחררו מהקולוניאליזם הישיר, לא השכילו לתרגם שחרור זה לתהליכים של מודרניזציה ועוצמה כלכלית ופוליטית מאזנת בזירה הבינלאומית. על יתרונות אחדים שעמדו לרשות מדינות אלה לפרק זמן קצוב, כגון הנפט במפרץ הפרסי, תעלת-סואץ כמעבר מים בינלאומי, ומשקל פוליטי באו"ם ומוסדותיו, התגבר המערב תוך פחות משנות דור. העולם המוסלמי נותר מאחור, חרף גודלו הדמוגרפי המשמעותי בעולם, שליטתו על שטחים נרחבים, היותו מבטאה של דת מונותאיסטית עולמית ועברו המדיני והתרבותי המפואר במחצית השנייה של האלף הראשון. העצמאות המדינית הניבה עד מהרה שחיתות שלטונית כשהדמוקרטיה אינה מצליחה להכות שורשים ולהשתלב בתרבות האיסלאמית ורעיון המדינה החל מתערער במהירות. התחליף הברור ביותר שהוצע לאכזבות שבאו בעקבות כשלים אלה, תחליף אופייני וייחודי למאמיני האיסלאם, היה זה של הקוראן - ניצול העוצמה המספרית, הפריסה הגאוגרפית הרחבה והתרבות המקדשת הקרבת חיים למען קידום האיסלאם - תרבות הג'יהאד - להשלטת השריעה, וחוקי הקיום המוסלמים, על יותר ויותר אנשים. הרעיון הושתת על ביטול מושג מדינת הלאום והחלפתו באימפריה איסלאמית או חליפות - מסגרת שלטונית אחת רחבה ללא גבולות מדיניים פנימיים, שהיא שוות-ערך ומעמד לכל מוסלמי נאמן באשר הוא. לא רק שמדובר בהשלטת עליונות איסלאמית על שטחים ואוכלוסיות בלתי-מוגבלים, אלא שמשתקם מעמדם של המאמינים הנאמנים במסגרת כזו, ומתהפך סדר העליונות בהשוואה לזה הקיים בעולם הנשלט ע"י מדינות המערב והתרבות המערבית. חוסר הבנת הסיכון שבדאעש תאור סכמטי ומקוצר זה אינו אלא הסבר מוקדם לטענה שאני טוען כאן, שעיקרה הוא שהמערב, ובכללו ישראל, אינם מבינים לאשורו את הסיכון שבתנועות האגרסיביות של האיסלאם הפונדמנטליסטי דוגמת דאעש, אל-קאעידה בוקו-חראם, החמאס, חיזבאללה ואחרות . לכן הוא גם לא מקשר כראוי את מגמת ההתפשטות הבסיסית של האיסלאם, עם תוכנית-האב הגלובלית שלהם, שבה שזורות אסטרטגיית הטרור והפיזור העולמי של מוקדי התמיכה והלחימה של הארגונים הקיצוניים. מבחינת החשיבה העקרונית, אין הבדל בין פונדמנטליזם סוני לפונדמנטליזם שיעי. בשני המקרים האיום הבסיסי והגדול הוא אותו איום, שהרי שהתפיסה הבסיסית שואבת בדיוק מאותו מקור - הקוראן. אולם, בין השיעים לסונים קיים מאבק תיאולוגי-מוסלמי פנימי על הגמוניה במחנה המוסלמי. מאבק זה חריף ועשוי לחולל עימותים קשים בין קבוצות מוסלמיות יריבות בתוך ה"עולם המוסלמי". כלפי העולם החיצוני לאיסלאם, שתי התנועות מחפשות את הדרך לממש אותה מטרה בדיוק, רק עם תוצאה סופית הפוכה לגבי ההגמוניה הפנימית. המערב מופתע מההתפתחות בעולם המוסלמי משתי סיבות עקריות: "המוחות הגדולים" שלו בתחום החברה, המדינה, הכלכלה והפסיכולוגיה, סרבו ומסרבים עדיין להאמין שהעולם המוסלמי לא הפנים את התרבות המערבית, שרואה בדמוקרטיה ליברלית² אבן יסוד של החיים הפוליטיים במאה ה-21. המקרים הבודדים בהם נראה שהחלו תהליכים חיוביים של דמוקרטיזציה בעולם המוסלמי כגון בטורקיה מסתמנת כיום נסיגה ובמקומות אחרים דוגמת מצרים זו הצגה פורמלית וחלקית בלבד. הקצב הנמוך והבלתי מספק של יישום הדמוקרטיה במדינות המוסלמיות לא נתפס במערב כאזהרה שהציפיות אינן מתממשות ויש לכך סיבות-עומק, אלא כאבחנה שהקושי היחסי הוא סיבת ההתקדמות האיטית. מה שהוכיח את השגיאה הקולוסלית של המערב, היה דווקא ה"אביב הערבי", שעד מהרה הפך ל"חורף הערבי". ארה"ב, מנהיגת ה"עולם החופשי" נרדמה בשמירה בראשות אובמה, קלינטון וקרי - אדריכלי הכישלונות האמריקנים בעולם הערבי בעשור האחרון. אירופה התעלמה מההתפתחויות, משום שאלה לא עלו בקנה אחד עם השקפת העולם הפוסט-מודרנית שהשתלטה על כל חשיבה וכל הערכת מצב פוליטית בינלאומית שלה. אירופה עדיין לא מבינה את מלוא הסכנה והדבר משתקף במדיניות ההגירה שהיא מנהלת מול המזה"ת ואפריקה מאז ההתפוררות המדינית בטוניסיה, לוב, מצרים³, סוריה, תימן, עירק אפגניסטן וכו'. אילמלא ישבה ישראל במקום בו היא יושבת, סביר להניח שגם ירדן, לבנון ואולי גם סעודיה והמפרציות היו מצטרפות לקבוצת המדינות המתפוררות. ההגירה המוסלמית הגדולה מצפון-אפריקה, מהמזרח התיכון, לרבות טורקיה, ובפרט מסוריה מאז מלחמת האזרחים, מגדילה במהירות את המיעוטים המוסלמים במדינות אירופה. מוסלמים אלה מתישבים בדרך כלל בערים הגדולות, אולם מתבדלים משאר האוכלוסייה ברבעים ובשכונות נפרדים. מבחינת המהגרים, ההגירה נועדה תחילה לשיפור הביטחון האישי ותנאי החיים הכלכליים. מבחינת המדינות הקולטות, היא נועדה להפגין הומניזם מעשי ולאזן בעיות קשות של נסיגה דמוגרפית מקומית. אולם, מרגע שנוצרים רבעים או שכונות מוסלמיות הומוגניות ומבודדות, חודרים אליהם הגורמים האיסלאמיים הקיצוניים ומתחילים בתהליך רדיקליזציה של האוכלוסייה. מטבע הדברים, הראשונים שנסחפים לעבר תהליכים אלה הם הצעירים. הם גם היסוד הקיצוני ביותר, הנייד ביותר, הפעיל ביותר, המשוחרר ביותר ממגבלות של אזרחים רגילים - עובדים, בעלי משפחות, מבוגרים ובריאים פחות וכו' - אנשים שיש להם מה להפסיד מעימות עם סביבתם, יש להם סיכוי נמוך יותר לשרוד עימות כזה ויש להם משקעים קשים מחווית הפליטות⁴. בארה"ב הולך ומתפתח מצב דומה ונראה שהנשיא אובמה והליברלים הרדיקלים הם ה"ספונסורים" הגדולים והעיקריים של התרחשות זו. בניגוד לאירופה, קיימים עדיין בארה"ב חוגים רחבים שחשים שמדובר בתהליך שיש בו סיכונים ואיום על הביטחון הפנימי והלאומי האמריקני. מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 לאל-קאעידה בניו-יורק, וההתקפה האחרונה של דאעש בפריס, משמשים לאמריקנים המציאותיים תמרור אזהרה. אבל בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, ברוב המקרים מבזבזים זמן יקר על דיוני-סרק במקום על הערכות למאבק חורמה באיום. בארה"ב החל כבר המרוץ לנשיאות לאחר תקופת אובמה אעל-פי שהבחירות עצמן וחילופי הממשלים צפויים בעוד כשנה. במצב זה גדל והולך הפיצול בין הרפובליקנים לדמוקרטים ואינו מאפשר מאמץ דו-מפלגתי מאוחד לעיצוב מדיניות לאומית נגד איומי הטרור האיסלאמי; אובמה וצוותו בהווה ובעבר הינם יותר מכשול לאומי מאשר גורם מאחד ומלכד למאבק מסוג זה. דאעש הוא כיום הארגון הלא-מדינתי האיסלאמי-פונדמנטליסטי החזק ביותר והמובהק ביותר בעולם. במאבק נגד התפשטת דאעש והשפעתו במזרח התיכון, באפריקה, באירופה, בארה"ב ואפילו בדרום אמריקה ובאסיה, במיוחד בקווקז, אפגניסטן ופקיסטן (שהיא כזכור מדינה גרעינית), שנת-הבחירות בארה"ב היא שנה קריטית. כיום עדיין ניתן להביס ארגון זה במאמץ בינלאומי רציני ומתוזמר היטב, אם בראשו תעמוד ארה"ב. מאמץ בינלאומי (קואליציה) מחייב שמטרותיו יוגדרו היטב מראש ויוסכמו בין המשתתפים והמאמץ הצבאי ימוקד בהשגת הכרעה של הארגון - השמדה ופיזור, הרס התשתיות ומניעת השתלטות מחודשת על השטחים שכבש. לא פחות חשוב שיהיה ברור מה עומד לקרות לאחר הכרעת דאעש ומי עושה מה במסגרת המצב החדש שיווצר. ובמערב: אובדן עשתונות ואינטרסים מנוגדים התהליכים המסתמנים כיום במערב הם של אובדן עשתונות, חוסר החלטיות, אינטרסים מנוגדים, פעולות שבחלקן הרסניות ובמקום להחליש את דאעש מחזקות אותו. בדאעש לעומת זאת, המנהיגות עקבית, הביצוע מהיר, מפתיע ואכזרי, ההשפעה הולכת ומתרחבת, מספר המצטרפים גדל ומספר מוקדי התמיכה מתרבה ומתפשט במהירות. בניגודים אלה טמון עיקר הסיכון למערב. אמנם, עדיין ניתן לכאורה להבחין בין איסלאם קיצוני לאיסלאם מתון, אבל אבחנה והבחנה אלה נזילות מאוד. ההבדל בין איסלאם קיצוני ללא קיצוני הוא בעיקר בנכונות המעשית להשתלב במארג הדאעשי ולפעול במסגרתו באופן אקטיבי. ככל שהאיום שמפעיל דאעש מחריף, בדמות מעשי אלימות מוצלחים שגובים קורבנות רבים, גדל החשש הציבורי. מוסלמים לא קיצוניים כמעט אינם נבדלים ביום-יום מחברי הקבוצות הקיצוניות ואוהדיהן. לכן קשה להבחין בין הקבוצות, במיוחד למי שאינו מוסלמי. במצב של לחץ נפשי, היכולת והנכונות להתייחס באמון למוסלמים באשר הם בחסות הטיעון שלא כולם קיצוניים, "אינו מחזיק מים". החשדנות גוברת, העויינות גוברת, מעשי תגובה אלימים, מעליבים או פוגענים גוברים ונעשים שכיחים יותר והחברה נקרעת מבפנים. על-רקע זה, כאשר קיים יסוד אמוני-אידיאולוגי חזק המחבר מיעוט מובדל (לרוב באשמתו) מרוב עויין או מפוחד שסביבו, תיווצר אצל המיעוט נטייה להזדהות עם בעלי הברית הטבעיים שלו - המוסלמים. ככל שבעל הברית הזה מספק סיבות טובות יותר או מצביע בהתמדה על פתרונות מובטחים ולכאורה מוחשיים יותר, גובר משקלו ומתחזקת הנטייה להצטרף אליו. משבר התמוטטות של האמון ההדדי בין שתי אוכלוסיות שמשני צידי המתרס של האינטרסים הקיומיים ביותר, הוא מרשם לאלימות ולהתדרדרות. תהליכי ההתדרדרות עשויים להיות מהירים וחריפים ועל כך גם מפתיעים. הפתעה, היא כידוע אחד המצבים המורכבים ביותר והקשים ביותר להתעשתות ולהתארגנות רציונלית. לדעתי, הסכנה הגדולה ביותר למערב היא התפתחות של רצף מפולות כאלה באירופה ובארה"ב. לישראל נשקפת סכנה דומה מצד המיעוט הפלשתיני החי בה, אם תמשיך ותתפתח אינתיפדת הסכינים, או אם תתארך עוד מספר שבועות בעוצמתה הנוכחית או בעוצמה גדולה יותר. המערב לא יסבול התקפות טרור - סכינים או אמצעים אחרים - מצד שכניו המוסלמים וגם הציבור הישראלי לא יסבול זאת כאן לאורך זמן.

דומני, שהתפתחות של גרעיני עימותים מקומיים שיתחברו בהדרגה לגרעינים אחרים מרוחקים קצת יותר עשויים להיות הביטוי המעשי שתלבש "התנגשות הציביליזציות", אם ינתן לה להתפתח ולהתפשט.