משיטוטיו של גליציאנער

זה היה אירוע של מה בכך בעבר, שהיה מתרחש דרך שיגרה לפני שעלה הכורת על אותה קהילה (הגדולה בפזורות ישראל בעבר) ועל תרבותה (שהצמיחה גם את אבות הציונות וסופריה), וכיום מדובר בתופעה נדירה. אך אירוע די נדיר שכזה קרה שוב, והפעם בעקבות מאמר. המדובר בד"ר מאיה גז, שלרגל הוצאת ספרו של רומן גארי "פסבדו" בתרגום עברי, המליצה על כתיבתו של גארי, תוך שגוללה את פרשת חייו וכתיבתו השנויים במחלוקת - כזו שקשה רק להחליט מה שנוי במחלוקת עזה יותר... בעקבות "המפגש", לא רק שגארי קיבל אצלי עדיפות, אלא שאני קורא אותו בשפת המקור - הצרפתית. גילוי נאות, למען הסר ספק, ושלא ישתמע כאילו אני מנסה להציג עצמי בתור "אינטלקטואל פרנקופיל", חלילה, איני יודע צרפתית. וזאת מן ההיגיון הפשוט, הרווח במחוזות מסוימים, שאם גליציאנער שכמותו הצליח להשתלט על השפה (ואפילו לכתוב ולפרסם בה) אזי Anything you can do I can do better! גילוי נאות: שנינו - לא הסופר רומן גארי ולא אני - ילידי גליציה, אך "גליציאנער" הוא עניין של הלך רוח. בסגנונו, העוקצני לעתים מזומנות, גם כלפי עצמו, גארי אינו רק גליציאנער שאני ממש מתחבר אליו, אלא גם ממחיש היטב דבר מסוים, שחסרונו מורגש אצל אלבר קאמי וסנט-אכזופרי - עוקצנות והומור - למרות שמאוד אהבתי את ספריהם "הזר" ו"טיסת לילה", שגם בהם הצלחתי לקרטע בצרפתית בלא התרסקות שהיא נחלת גיבורי ספרים אלה. כן, כך גם "המסע הארוך" של חורחה סמפרון, שאינו נעדר אותו הומור שנון, גם אם אינו יכול להתחרות ברמת העוקצים המשודרגים של גארי... וכך סמפרון מכתיר בכינוי מפוקפק למדי את המשורר הצרפתי פול ואלרי, שרבים (גם בישראל) סגדו לו. זאת, בהצליחו להכניס מעט הומור למציאות אפילה וקודרת, בתיאורו כיצד היה מאלץ את עצמו לדקלם מן הזיכרון את מילות "בית העלמין הימי" בעת שאכל את מנת המרק העלובה בהיותו כלוא במחנה הריכוז בוכנוואלד, וזאת לא פחות מאהבת השירה, בניסיון נואש להאריך מעט את חוויית האכילה. בכך, לדברי סמפרון, נמצאו סוף-סוף יישום ושימוש ראוי כלשהו למילותיו של מי שבעיניו "זכאי לתואר האצולה": imbacille distingué שלדעתי אינו זקוק לתרגום לעברית... מפתיע? לא בהכרח. הלא סמפרון מוצאו מספרד, שגם בה קיים חבל גליציה (גם אם הגיע מארץ הבסקים), ובתור גלציאנער שכזה, ממש כמו רומן גארי, הוא גם יודע לעגל או לחדד פינות על-פי ההקשר והצורך. פרט מעניין: גם גארי וגם סמפרון הגיעו לצרפת בחפשם מקלט (פיזי, אך גם אנושי ותרבותי) בשנות התבגרותם, וראו זה פלא: הצליחו להשתלט על קשיי ההגירה ולא רק שהשתלבו בחברת אנשים שהעריכו את כשרונם, אלא בחברת הסופרים ואנשי התרבות - עולם שבו נורמות הקולגיאליות שונות במעט, אך מוגבלות בהרבה... קשה להחליט איזו מובאה קצרה ראוי לצטט מתוך ספרו של גארי "הבטחה עם שחר" להדגמת העניין, עקב השפע הקיים בו. אך החלטות חייבים לקבל, גם אם אפשר שקיימות טובות מהן: "אותו יום בו נפלה צרפת הייתי יושב נשען בגבי על קירו של האנגר, מסתכל במדחפים המסתובבים של מטוסי דן-55 שהיו צריכים לשאת אותנו לאנגליה. חשבתי על שש פיז'אמות המשי ששכחתי בחדרי בבורדו, אבידה איומה כשמביאים בחשבון עליה את צרפת ואת אמי... למרות כל המאמצים שעשיתי כדי שלא לחשוב אלא רק על האבידה של פיז'אמות המשי שלי, הופיעו פניה של אמי מפעם לפעם מבין השמים הבהירים של חודש יוני נעדר-עננים. הייתי צריך אז לאמץ בחוזקה את שרירי פני, להחזיק את סנטרי נטוי ולשים יד על האקדח, אך ללא הועיל. הדמעות זלגו כמעט מיד מעיני, ואני מיהרתי להסתכל אל נוכח פני השמש כדי לספק לידידי הסבר על השינוי שחל בי". לא קשה להבין כי סגנון הגליציאנער של גארי לא הובן כהלכה על-ידי חלק מן המבקרים הצרפתים, וכך גארי היה ונותר שנוי במחלוקת (ומבחינתי זה עדיף), למרות הפרסים שקטף - פעמיים פרס גונקור, פעם בשמו ופעם על פרסום בשם בדוי... לזה יקרא גליציאנער אמיתי! מומלץ, וכמובן תודה לד"ר מאיה גז על מאמרה. ובמסגרת "פינת המעקב" להלן דיווח שאחד המגיבים לרשימתי אודות "סיפור של אהבה וחושך" הסב תשומת ליבי אלין. מדובר באדם מוכר לנו, הידוע בהיותו "הומניסט" דגול, המתפאר באחד מאירועי מרצ לקראת הבחירות האחרונות כי בעט בראשו של זאטוט...שלאחרונה הצהיר כי לא ישתתף באירועים לכבודו בשגרירויות ישראל בעולם. גם אם בנציגויות ישראל לא, יש לי תחושה כי בקרב ארגוני ווטרנים "לוחמים בקומוניזם" (במלחמת העולם השנייה) בליטא ואסטוניה (דהיינו מתנדבים לשורות האס.אס.) יוכל להופיע וגם יזכה לתשואות, ממי שתמיד יידעו להעריך בעיטה הגונה בראש של פעוט יהודי.