היום יום שני של חג החנוכה. איני יכול, ודווקא בימים אלו, שלא לחזור ולספר על חוויה שעברתי בזמנו בהיותי בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל לפני הרבה שנים. זה היה בחנוכה. אחרי הארוחה החגיגית והדלקת נר ראשון, התכנסו כל החניכים באולם ההרצאות על-מנת לשמוע הרצאה מאת מי שהיה הרב הראשי לצה"ל, האלוף גורן. בחוץ גשם סוחף, והרב גורן פותח בשאלה: "מי מכם יודע מדוע חג החנוכה הוא החג הארוך ביותר בחגי ישראל? הוא יותר ארוך אפילו מחג הפסח, חג החרות של עם ישראל. למה הוחלט כך על-ידי חכמינו? דממה באולם. הרב גורן חוזר על השאלה. דממה. מפקד בית הספר, קלמן מגן ז"ל (אז תת-אלוף, ובמלחמת יום הכיפורים הועלה לדרגת אלוף), מתרומם מכיסאו ומחפש יד אחת מורמת, והנה היא: "בגלל כד השמן שהספיק ל-8 ימים". מלמולי הסכמה נשמעו באולם. הרב גורן נראה משועשע. "נו באמת, אתם מאמינים לשטויות האלו, לסיפורים האלו", הוא הגיב, ועיניו תרו אחר ידיים נוספות. אני התמלאתי כולי סקרנות: מה הפרשנות של הרב גורן? וצריך להבין, הרב שלמה גורן, מי שהיה 23 שנים הרב הצבאי הראשי, ועמד להתמנות לרב הראשי בישראל, היה אחד מ"הענקים" של המדינה בתחומו, להבדיל אלף הבדלות מימינו אנו.
מה יהיה?
הרב גורן פתח בהרצאה, שלא אשכח אותה והיא מלווה אותי מזה שנים רבות. ליבתה הייתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו: יהודה, אלעזר, שמעון, יונתן ויוחנן. כולם נלחמו במלחמות החשמונאים נגד היוונים ונגד העמים השונים שהיו בארץ ישראל והקיפו אותה. כולם נפלו. חלקם נהרגו בקרב, חלקם נרצחו כתוצאה ממעשי בגידה. האחד נפל, והשני בא. איש מהם לא שאל: "אז מה יהיה"?, "עד מתי נצטרך להילחם?" והם לא רק נלחמו, כידוע לכם חניכי פו"מ, אלא גם ידעו היטב את אומנות המדינאות והדיפלומטיה. לרגע אחד, גם בזמנים הקשים ביותר, כשנדמה כי אבדה תקווה, הם לא התייאשו והמשיכו להיאבק. ואל תשכחו אילו איומים חמורים נחתו עליהם מכל עבר, ובראשם איומי מעצמת על (אומנם בירידה) של אותה תקופה. ולכן, על-מנת להנציח לדורות את אורך הרוח של בני מתתיהו, את הסבלנות שלהם, את הנחישות שלהם, את הנכונות התמידית שלהם, כל הזמן, להמשיך במאבק - החליטו חכמי הסנהדרין לסמל זאת בכך, שקבעו כי חג החנוכה יהיה הארוך בחגי ישראל. הרב סיים, טיפות גשם עזות הלמו בגג הפח, ואני שקעתי בהרהורים, מנסה לרדת לעומקם. לא ידענו אז כי לא יעברו ימים ועם ישראל יוטל בהפתעה ל"מלחמת יום הכיפורים", ופרשנותו של הרב גורן תהיה כל כך רלוונטית.
זה מביא אותי לרלוונטיות של ימינו, לדקירות הסכין ולניסיונות הדריסה, ולשאלה: "מתי זה ייפסק"? אין לי כמובן תשובה. אני יודע רק זאת: מה שמתרחש עכשיו (והדגש הוא על עכשיו!) אינו כמובן נעים, ויש בו קורבנות, וכל קורבן הוא עולם בפני עצמו, אבל הוא אינו מגיע לקרסוליים של מצבי ואיומי הטרור שעברנו בעשורים האחרונים, שלא לדבר על המלחמות. דומני שמצויים בקרבנו כאלו, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, חסרי סבלנות, המפחידים את עצמם ואת האחרים, ובדברי ההפרזה שלהם יוצרים מציאות מדומה. אתם רוצים המחשה קטנטנה? בתחנת רדיו מרכזית שואלת המראיינת את המרואיין מירושלים: "איך אתה מסתדר כאשר הטרור משתולל ברחובות העיר"? מה היא תשאל אותו כאשר אוטובוסים באמת יתפוצצו ברחוב, בכל מקום בארץ, כפי היה בעבר הלא רחוק? למשל, בעיצומו של "התהליך המדיני" של הסכמי אוסלו? היכן הפרופורציה, לעזאזל?
