ההגדרה החברתית של החברה למי האדם שעומד מולי? מוגדרת לפי איך שהאדם נראה מבחינה חיצונית. אדם שחובש כיפה או בחורה ששמה חצאית ארוכה, מוגדרת כבחורה דוסית וגם הפוך, בחורה שלובשת מכנסיים ובחור בלי כיפה מוגדרים כאנשים חילונים.
הסממנים של הלבוש הם הסכמה חברתית שככה לצורך הדוגמה אנשים דתיים או חילונים צריכים להראות. ללבוש אומנם מקום, ואומר דבר או שניים על האדם, ולפעמים עוזר לנו להכניס את האדם לתווית וככה נוח לנו, אבל הוא לא אומר לנו על המהות של האדם, ואם מה שהוא רוצה להקרין ולשדר זה מה שהוא באמת.
בבתי-הספר התיכונים בעיקר רואים את בני הנוער מסתובבים בקבוצות שתואמות להופעה החיצונית שלהם, הבחורות שמתלבשות באותו סגנון נמצאות באותה קבוצה, ומי שלא נראית כמוהן, מוצאת את עצמה מחוץ למעגל החברתי המסוים. גם בחברה היותר מבוגרת קורה אותו הדבר. אנשים עם ראסטות מקוטלגים בצורה מסוימת, ומי שחובש מגבעת על הראש, מקוטלג כאדם חרדי, ואדם עם כיפה סרוגה, מקוטלג כדתי-לאומי, ומי שלובשת חצאית ארוכה, מקוטלגת כבחורה דתייה. שלא תבינו אותי לא נכון, הרבה פעמים זה נכון ויש בזה אמת.
הבעיה האמיתית שלנו כחברה היא שאנחנו בוחרים להישאר במקום הנוח לנו, שמוגדר לעיתים בצורה לא נכונה, לאו-דווקא שאותה בחורה שנראית כמוני היא מי שאני אתחבר אליה ואמצא נקודות הזדהות, אלא הסממן הראשוני מוביל אותי לבחירה שלעיתים יכולה להיות שגויה ולעיתים נכונה.
בתוכנית הטלוויזיה דה וויס ששודרה בערוץ 2, השופטים לא ראו את המתמודד, וכך יכלו להעריך אותו לפי מאפיינים רלוונטיים לשירה. כשהמתמודד סיים לשיר או נבחר על-ידי שופט, נחשף מראהו. הרבה פעמים השופטים הופתעו לראות שהמועמד אינו מה שהם דמיינו. כאן בעצם אנחנו רואים תופעה הפוכה ממה שאנחנו רגילים. השופטים יצרו מראה לפי השירה.
התקשורת היא כלי מאוד חזק כדי להגיע לתודעה של האוכלוסייה. הרבה פעמים מה שאנחנו צופים בטלוויזיה, משפיע על ההתנהגות והתפיסה החברתית שלנו. לדעתי, אפשר להשתמש בכך למקום חיובי, להחדיר לאנשים שהערכים הרבה יותר חשובים מאיך שהאדם נראה. לא להירתע מלהתקרב לאנשים שנראים כביכול שונים מאיתנו, לראות בתוכניות הטלוויזיה, בסדרות ובסרטים, איך השחקנים מתקרבים ומדברים גם עם אנשים אחרים, ולא רק מי שנראה כמוהם. וכך גם בבתי-הספר והתיכונים, ללמד את הנוער והילדים לדבר ולהתקרב גם לילדים ש"שונים" מהם. להכניס שיעורים שמטרתם להוריד את המחיצות, את הסטיגמות, התוויות ולאפשר את החיבורים שלא תמיד חשבנו עליהם כאפשריים, כי תמיד נתנו למראה החיצוני להטעות אותנו ולהחליט עבורנו.
מה יקרה כשלא נשתמש בתוויות כדי להגדיר, אלא נסתובב עם הידיעה שהאדם שעומד מולי, מייצר עם האופי שלו, את התבנית ואת הגדרתו שלו ולא הפוך, שהתווית של המראה החיצוני מייצרת את התבנית של האישיות שלו. כשנסתובב עם תפיסה זו, נגרום לחיבור ולאחדות שהם יותר עמוקים, כי נהיה במצב שאנחנו מוכנים לפנות גם לאנשים שלא נראים כמונו. מתוך הבנה שיש עולם ומלואו שמסתתר מתחת למלבושים החיצוניים. האם זה באמת יכול לקרות? את זה נדע רק אם ננסה.
