בימים הללו, בזמן הזה

היריבות שמהווה את הבסיס לכל. לאחר שמוחמד מת, לא הייתה ידועה זהות יורשו. הסונים מאמינים שמוחמד מת ללא יורש, וחותנו אבו בכר הפך לח'ליף הראשון שהחליף את מוחמד בענייני הצבא והמדינה, אך לא בנושא הדת. השיעים מאמינים, כי מוחמד הספיק לפני מותו למנות ליורשו את בן-דודו, עלי בן אבי טאלב. ייסוד השיעה ("סיעה") מיוחס לחוסיין, בנו של עלי, שנהרג ביחד עם 70 מבני משפחתו בידי כוחות סונים בעיר כרבלא שבעירק בשנת 680. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשורה ואת טקס התעזיה, בו המאמינים מכים עצמם עד דם. מהרגע שבו השיעים לא קיבלו את אבו בכר כיורשו של מוחמד, החלו הסונים לדכות את השיעים. דיכוי זה נמשך לאורך הדורות ברחבי המדינות הסוניות, ונמשך למעשה עד היום. דבר זה הביא לשנאה השיעית העמוקה כלפי הסונים, וכנראה מהווה את אחד הגורמים לקיצוניות של פלג זה. זירת ההתנגשות הבולטת ביותר כיום בין הסונה לשיעה היא עירק. השלטון הסוני של סדאם חוסיין דיכא למעלה מ-20 שנים את השיעים במדינה, המהווים את רוב האוכלוסייה. לאחר הפלת שלטונו, הכוח והשררה ניתנו בידי ארה"ב לידי גורמים שיעים, במטרה שייצגו את רוב האוכלוסייה ובתקווה שינהגו כראוי במיעוט הסוני, דבר שלא קרה. כיום הממשלה השיעית בעירק, בתמיכת אירן, מנהלת את המאבק העיקרי נגד דאעש הסוני. הדלק הראשוני לפעילות של דאעש הם השנאה והכעס על הדיכוי השיעי של האוכלוסייה הסונית. דבר זה מהווה את הגפרור שנשרף והצית את הלהבות בצרפת, טורקיה וכעת בארה"ב.

דאעש הוא שלב אחד בתהליך ארוך. שמו הרשמי של הארגון כיום הוא "המדינה האיסלאמית". שמו המקורי של הארגון שממנו צמח דאעש, הוא "ארגון המונותאיזם והג'יהאד" שהוקם בשנת 1999 על-ידי אבו מוסעב אל-זרקאווי. לאחר הפלישה האמריקנית לעירק בשנת 2003, הגיע למדינה אל-זרקאווי והחל בפעילות נגד הכוחות האמריקנים. הדבר לכד את עינו של אוסמה בן-לאדן, שרצה לתת את שמו לפעילות הג'יהאד בעירק, ובאוקטובר 2004 נשבע אל-זרקאווי אמונים לבן-לאדן והארגון הפך לאל-קאעידה בעירק. הדבר סייע רבות לאל-זרקאווי, אולם גם זרע את זרעי הסכסוך בין שני הארגונים. הבסיס לסכסוך היה מחלוקת אידיאולוגית בין שני הארגונים, כאשר אל-זרקאווי היה בעד טיהור מוחלט, ואיימן אל-זוואהירי, סגנו של בן-לאדן, האמין שהבעיה היא במוסדות הכופרים. מותו של אל-זרקאווי בשנת 2006 לא שינה את היחסים, כאשר בראשות הארגון (שנקרא כעת "המדינה האיסלאמית בעירק") עמד אבו עומר אל-בגדדי, ומי שמונה למחליפו של אל-זרקאווי נשבע לו אמונים. מאחר שאפשר להישבע אמונים רק לאדם ולא לארגון, הדבר ביטל למעשה את שבועת האמונים לאל-קאעידה. באפריל 2013 הכריז אל-בגדדי, כי ארגון ג'בהת אל-נוסרה מהווה שלוחה של ארגונו והכריז על הקמת "המדינה האיסלאמית בעירק ובסוריה" (ראשי תיבות בערבית של דאעש). מנהיג אל-נוסרה התנגד ונשבע אמונים לאל-זוואהירי. אל-בגדדי התעלם מכך, ובפברואר 2014 הכריז אל-זוואהירי שדאעש שוב אינו מהווה חלק מאל-קאעידה. ביוני 2014 הארגון החל במתקפה רבתי בעירק, ושינה את שמו ל"מדינה האיסלאמית". למרות שהם פועלים בדרכים שונות, דאעש ואל-קאעידה רוצים את אותו הדבר: החלת החוק האיסלאמית על העולם כולו והקמת הח'ליפות האיסלאמית. לכאורה עליהם לפעול ביחד כדי להשיג מטרה זו, אולם אין זה נראה סביר. דאעש נמצא שלב מעל אל-קאעידה ולא זקוק לו. לאור יחסי העבר ביניהם, לא נראה שאל-קאעידה מצידו יפנה לדאעש כדי לעזור לו; הדבר יפגע בגאווה הארגונית שלו.

הפעילות האחרונה של דאעש במדינות המערב מהווה שינוי באסטרטגיה שלו, שטענה במקור שיש להילחם באויבים הקרובים ואז באויבים הרחוקים. יש הטוענים, כי הדבר נובע מהכישלונות האחרונים של דאעש, שהניעו אותו לפעול במדינות המערב כדי להישאר בתודעה. סיבה אחרת יכולה להיות ההתפתחות של הארגון. אפשר להגיד שסוריה ועירק כבר "קטנות" על דאעש, והארגון עלה שלב כאשר ארגונים אחרים נשבעו לו אמונים, אבל זה לא מספיק. הם רוצים לפגוע בבטן הרכה של המדינות הפועלות נגדם. דבר זה מביא לסוג של גלגל חוזר: המערב מפציץ את דאעש, דאעש פוגע במטרות מערביות, המערב בתגובה מפציץ את דאעש וחוזר חלילה. הפתרון לכך מורכב משני חלקים. הראשון: מודיעין. חייבים מודיעין מדויק שיצביע על המפגעים הפוטנציאליים. איכשהו רק אחרי הפיגוע פתאום מגלים שהמחבל היה בקשר עם גורמי דאעש, קרא את האידיאולוגיה שלהם, נשבע להם אמונים באינטרנט או עבר הדרכה באיזו מדינה ערבית. את כל הדברים האלו צריך לזהות מראש לשם ההתרעה. השני: חיסול האידיאולוגיה. ברגע שמחסלים את הרעיון שלו ואת מה שהוא מייצג, לא יתמכו בו ולא יפעלו בשמו. הדבר דורש תמיכה של חכמי דת מוסלמים שיעלו טענות נגד דאעש, וסרטוני תעמולה שיציגו את חולשת הארגון.

כפי שצוין לעיל, מדינות המערב פועלות נגד דאעש בדגש על פעילות צבאית אווירית. הפעילות האווירית שהחלה באוגוסט 2014 מראה, יותר משנה אחרי, את חוסר האפקטיביות שלה. אולם, הרבה יותר נוח ובטוח להפציץ מטרות של דאעש מהאוויר ומרחוק מאשר להילחם קרקעית. נכון להיום, ארה"ב שהייתה אמורה להוביל מהלך מעין זה, מתנהגת כמו שניים משלושת הקופים: היא מדברת, אבל לא רואה ולא שומעת. ארה"ב חוזרת לימי הבדלנות שאפיינו אותה עד מלחמת העולם הראשונה. במקרה הזה אין מה לעשות חוץ מלחכות לינואר 2017, בתקווה שהחלפת הנשיא תביא להחלפת הדיסקט בראש שיביא לאסטרטגיה אמיתית נגד דאעש.

השבוע עניתי על סקר, בו נשאלתי האם אני חושש מדאעש והאם אני חושש מהאפשרות שבישראל יבוצע פיגוע כפי שבוצע בפריז. על שתי השאלות עניתי בשלילה. בנוגע לדאעש צריך להבין משהו בסיסי: ההצלחה שלו בעירק ובסוריה נובעת מחולשת מדינות אלו. בעירק הדבר נובע מהדרת הסונים וכעסם כלפי האוכלוסייה השיעית שהמריץ את דאעש, ובסוריה הדבר נובע ממלחמת האזרחים במדינה. לאור הצלחות הארגון במדינות כושלות אלו, ארגונים אחרים החלו להישבע לו אמונים ולפעול במדינות שלהם כמו לוב, ניגריה, תימן ומצרים. במלחמה רצינית מול צבא מיומן, לדאעש אין סיכוי. החשש כיום בישראל הוא מהאפשרות שאנשים יביעו תמיכה בדאעש ויבצעו פיגועים בשם הארגון. מעבר לעובדה שמדובר באנשים שתומכים ולא בפעילי דאעש מעירק או מסוריה, ישנם דיווחים על פעילות של זרועות הביטחון לסיכול התארגנויות מעין אלו. מדיניות סיכולים זו וההיסטוריה של ישראל בלוחמה נגד טרור, הם המפתח למניעת פעילות דאעש במדינה.