רציתי למכור את מכוניתי המשומשת, בת ארבע שנים ו-65 אלף ק"מ. מיהרתי אל מחירוני המכוניות (אני מכיר שניים) ובדקתי את הכתוב בהם. אחרי שקלול יד ראשונה, לא מהשכרה וכו' וכו' מצאתי במחירון אחד 51 אלף שקל ובשני - 60 אלף שקל. הרבה כסף. מן הנסיון רב השנים, ידעתי, שהמחירונים קצת יקרים ואולי גם הרבה, אבל אמרתי שצריך לנסות. רשמתי במודעות 48 אלף שקל וגם הדבקתי פתקים על השמשות, כמקובל. טלפנו קונים. אני מחכה.
ההתחלה הייתה מאכזבת. במחיר הזה לא התעניינו. צריך להוריד קצת, חשבתי. נוכח מחירי המחירונים, כנראה 46 אלף יהיה סביר יותר. הפעם התחילו להגיע מעט טלפונים, אבל הסתבר שמאחוריהם יש סוחרים, ואלה לא מוכנים לשלם כל כך הרבה. רק לעמוד על המקח בטלפון.
הורדתי שוב ל-44 אלף שקל וכבר נמצא צדיק בסדום שהיה מוכן לקחת את המכונית לבדיקה. אחרי ששמע את הבוחן, הציע להוריד עוד מהמחיר. לאחר משא-ומתן הסתבר שלפני... סוחר. טוב, העסקה לא צלחה ואני הורדתי במודעות ובפתקים על השמשה ל-42 אלף שקל. הפעם, ההורדה הביאה קצת טלפונים ואפילו אנשים צעירים באו לראות. ראו, התמקחו ואחד הסכים לשלם 41,500 שקל. זאת, אחרי שבמחירון נקבו ב-51 אלף ש"ח ואפילו, בחוצפה, ב-60 אלף שקל.
אובדן גמור
מסרתי את המכונית בלית ברירה ושמחתי שהצלחתי לתת את חמדת לבי לנהג אחר. מדוע מכרתי מכונית במצב מצויין במחיר לא מצויין - זה כבר עניין לפוסט אחר. העיקר שמכרתי.
כאשר חזרתי נטול הגה, שאלתי חברים חכמים: אולי אתם יודעים מדוע המחירונים כל כך לא אמינים? הוספתי והזכרתי נסיונות של מכירת מכוניות אחרות בשנים קודמות - כולן מתחת למחירי המחירונים. למה?
החכים אותי איש יודע דבר: לך אל הפוליסה, עצל, ראה דרכיה וחכם.
הלכתי אל הפוליסה, שזה עתה איבדה את ערכה, ומצאתי סעיף: "במקרה של אובדן גמור... תשתמש החברה במחירון"... כלומר, חברת הביטוח שלי ביטחה את המכונית בערכה במחירון. כלומר, המחיר שהחברה מעריכה את החברה הינו הרבה יותר גבוה ממחירה בשוק המשומשות. ואני - ואתם - משלמים ביטוח בערך גבוה מאוד למכוניות שלנו.
אם מכונית איננה מגיעה, בדרך כלל, לאובדן מוחלט - הרי במקרה של תאונה, חברת הביטוח לא משלמת נזק של המחירון, אלא את מחיר התיקון כפי שקובע המוסך. כלומר, יש מי שמרוויח מכך שהמחירונים יקרים ואלה לא הנהגים.
סיפורה של סבתא ונכד
הסיפור הזה לא אירע אתמול וגם לא שלשום. סבתא קצת מבוגרת, בתה שהייתה אם צעירה ונכד מאוד צעיר, נגיד כבן שלוש, נסעו לטייל לפריז. בירת צרפת, שלא ידעה את טרור דאעש, הייתה עיר יפה ומעניינת ומקום בילוי לתיירים גם מישראל. יום אחד, השאירה האם את בנה בידי הסבתא ויצאה לעיסוקיה: "קחי אותו לטייל", אמרה קצת בקוצר רוח והסתלקה.
הסבתא לא היססה לקחת את הנכד, אבל ידעה שהפזיז הזה עלול להיעלם בין אנשים שאת שפתם לא ידע. לפיכך, החליטה לקשור אותו אליה. לקחה רתמה וקשרה את הילד בכתפיו ורצועה ארוכה החזיקה בידה. מה עושים כדי שהילד יהיה מרוצה? אמרה לו: "אתה תחזיק בקצה הרצועה וכך תשמור שסבתא לא תלך לאיבוד".
שמח הילד, שמחה הסבתא והטיול בא על מקומו בשלום.
