תורתם אומנותם

שני בני יעקב, ראובן הבכור ויהודה הגיבור, אבי המשיח והעם היהודי, הם השחקנים הראשיים בפרשת מכירת יוסף, שנטלו תפקיד מכריע בה. שניהם "תופסים פיקוד" ומגלים אחריות כלפי אחיהם יוסף, למנוע את הריגתו, וכלפי אחיהם בנימין בן הזקונים, שהיו ערֵבים לחייו להחזירו מהשבי המצרי בידי יוסף אל אביו. אולם דרכי הפעולה השונות של שני האחים משַקפות את ההבדל היסודי בתכונותיהם. ראובן הוא איש פזיז ונמהר, שלא תמיד מגַלה שיקול דעת ומכלכל צעדיו בתבונה. מעבר לחפזונו בפרשת בלהה, כפי שציין יעקב בברכתו, כוונותיו הטובות גם בפרשת יוסף היו הרות אסון. הוא השליך את יוסף לבור, כדי להצילו מאחיו המבקשים להורגו, לחלצו אחר-כך ולהשיבו חי אל אביו. אולם הוא לא בדק את תכולת הבור, שהיה אומנם ריק ממים, אך מלא נחשים ועקרבים שהיו עלולים לטרוף את יוסף. לעומת זאת, יהודה הפרקטי, המעשי והשקול, שהציע למכור את יוסף למצרים, הבטיח את הישארותו בחיים. במבט היסטורי, הוא גם סלל את הדרך לגלוּת מצרים ואל הגאולה בעקבותיה, המשמשות אֵם טיפוס לשאר הגלויות ולגאולה העתידית. הוא הדין בפרשת בנימין, שנלקח כבן ערובה בידי יוסף. ראובן עָרב לחיי בנימין בפני יעקב תמורת חיי שני בניו שלו. ובכן, במה הועיל בערֵבוּת זו - בקטילת חיים אחרים, שרק יוסיפו צער לאביו, בשלושה קורבנות במקום אחד, חלילה? אומנם יש להניח שהצעתו נבעה מתוך אמונה שלימה בהצלת בנימין, ומתוך תקווה שהערבוּת לא תתממש, אך מדובר בנטילת סיכון כפול. לעומתו, יהודה המגלה כושר מנהיגות מרשים בהתייצבותו לפני יוסף ובדרישתו הבלתי מתפשרת לשחרר את בנימין, מוכיח גם הפעם גישה פרגמטית, ומציע הצעה מעשית לשבת בכלא במקום אחיו, ולא ערבוּת בנפש כראובן. חכמים ראו בקריאה הנרגשת של יהודה "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי" משמעות סמלית. הפסוק מצביע על הפער בין הדורות, כשהנוער של ימינו מנותק מכל זיק למסורת אבות. הוא בקי היטב בכל רזי תוכניות הריאליטי של 'האח הגדול', אך מנוכר מכל וכל למושגי יהדות. מה הפלא שבשאלון בקיאות, השיבו תלמידים כי 'מעריב' הוא שם של עיתון, ולא של תפילה כמובן. יתר על כן, בעלייה לתורה כשנתבקש נער מגוּדל לציין את שם אביו - אקט סמלי המסמל את העברת המורשת היהודית מדור לדור - בן מי הוא, השיב ברוב בורותו בן כמה הוא, כלומר את גילו. למרות הדאגה לאֶחיו חפזונו של ראובן גרם אפוא לשלילת מנהיגותו, כבכור הראוי לכהונה ולמלכוּת, לטובת יהודה המחוּשב, השקוּל והפרגמטיסט, המפגין אחריות כלפי הסביבה, נחישות מעשית ותכונות של מנהיג.

בהתגלותו הדרמתית של יוסף לאחיו בולטים מספר אלמנטים. אלמנט אחד הוא אלמנט הבושה של האחים מפני יוסף שחשף את זהותו האמיתית: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". מֵעֵבֶר להלם חז"ל, מצביעים על הבושה האנושית של אחי יוסף, עקב מכירתו, כמבחן לעוצמת הבושה על מעשים רעים בפני הבורא "הוי לי מיום הדין, הוי לי מיום התוכחה". רבי יוחנן בן זכאי ברך את תלמידיו לפני מותו "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". כך מסופר על החפץ חיים, שהעיר ושָנה לאיכר שגנב תבואה בדרך, כי 'רואים אותו'. לפשר תמיהתו של האיכר שהפנה את ראשו שוב ושוב ולא ראה איש סביבו, השיב כי ה'(!) הוא הרואה אותו גונב. אלמנט נוסף הראוי לציון הוא ההבלגה של יוסף לנוכח מעללי אחיו כלפיו, מתוך עוצמת אמונתו בבורא, וראייה מובהקת של המהלך האלוקי המושך בחוטים סמויים ומוביל את ההתנהלות האנושית. האמונה בהשגחה הפרטית מביאה להכרה הבלתי נמנעת כי 'הכל לטובה', ומכאן הדרך סלולה להתפייסות עם אחיו. "ועתה אל תיעצבו", פונה יוסף לאחיו הנדהמים, "כי למחייה שלחני אלוקים לפניכם", וכי גם אם אתם חשבתם לרעה, ה' חשבה לטובה במינויו למושל מצרים. יוסף ממשיך את מורשת האבות והאימהות הקדושים, כפי שציינו בפרשות קודמות, לקבל ייסורים באהבה מתוך תפיסה אנושית מוגבלת לעומת התפיסה האלוקית הרחבה והכוללנית. אלמנט אחר בפרשה הוא כיבוד הורים. יוסף מבקש מאֶחיו למהר להביא את אביו אליו (אמו רחל מתה), תוך הבלטת ההשגחה העליונה בסוגיית מכירתו שהובילה אותו להיות מושל במצרים. אך למרות מעמדו המלכותי הרם, כאדון על הארץ, הוא מבקש מאביו "רדה אלי". כבן נאמן ועניו מכל יוסף רואה את עצמו כפוף למשמעת אביו, ובמעמד נחות לו, וכי אביו הוא המושל האמיתי בו. כשנודע זאת ליעקב, לאחר 22 שנות אבלות על בנו החי (בניגוד למת, אשר מצווה שישתכח מן הלב), הכתוב מציין כי רוחו חיה בו. עם זאת, בעוד שיוסף נופל על צווארי אביו ומחבקו בהתרגשות רבה, יעקב אבינו הרואה את עצמו ואת מסכת חייו ככפופים למושל עליון, לא הגיב ברגע דרמתי זה, וביטא את עומק אמונתו, הכרת תודתו והתרגשותו בתפילת קריאת שמע היהודית הקלאסית מדורי דורות. זאת גם כפי שראינו בהתאם לאמונתו של יוסף. טרם התיישבותו בארץ גושן, שולח יעקב בראש ובראשונה את בנו יהודה "להורות לפניו". חז"ל למדו מלשון זו, כי שלח אותו להקים בית תלמוד והוראה בארץ הנוכרית. זו הישיבה השנייה שיעקב ייסד לאחר ישיבת שם ועבר שלמד בה בארץ ישראל. בסוגיית קושיות ארבעת הבים בהגדה, הצביע הרב עובדיה יוסף על הבן החכם שדאגתו הראשונה במעבר דירה היא לנושאים הרוחניים, למצוא בית מדרש במקום מגוריו החדש "מה העדות והחוקים אשר ציווה ה' אלוקינו". זאת מתוך דבקות במסורת יעקב אבינו. לעומתו, הבן הרשע, המטריאליסט, כשעובר דירה קודם לכל הוא דואג לחייו החומריים, למצוא עבודה פיסית, גשמית: "מה העבודה" היא סיסמת חייו האולטימטיבית. זאת בהתאם למודל של עשיו "אכול ושתה כי מחר נמות".